מה נזכרנו בל״ג בעומר? מייד יובן. אנחנו בענייני חינוך. תחילת שנת הלימודים. הסרת איום השביתה.
ההסכם עם המורים הוא גלולת הרגעה להורים מותשים בסוף החופש הגדול. אם תהיה בו בשורה מספקת למערכת החינוך עוד מוקדם לומר. נדמה שיש למערכת הזאת בעיות עמוקות מכדי שאפשר יהיה לפתור בתוספת של אלף שקלים, או אלפיים, למורה מתחילה, או למנהלת חדשה. כך או כך, בשולי ההסכם מסתתרות כמה החלטות שיש להן משמעות תרבותית ששווה לשים לב אליהן. בראשן: ניתוק סופי של ישראל ממסורת יהדות התפוצות – וחיסול של מסורת ל״ג בעומר כפי שהכרנו אותה.
יש לנו עשר שאלות חשובות על הסכם הגרעין המתגבש עם איראן: אולי יש לכם תשובות?
למשרד שלכם מצטרפות עובדות חרדיות. כמה תתחשבו בהן? בואו להתמודד עם האתגר החרדי
בשני המקרים, ניכר כוחה של מערכת החינוך הישראלית לעצב את דמותה של המסורת היהודית בת זמננו. המסורת היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה, עוצבה בקהילות ברחבי העולם, על ידי רבנים ועסקנים, בתהליך מתגלגל שפעלו עליו כוחות שונים. רק לפני קצת יותר משבעים שנה החל עיצוב מחודש שלה שההשפעה הגדולה ביותר עליו היא כוחה של מדינת היהודים. המדינה קבעה חופש גדול בחודשי הקיץ. בזה גזרה על תשעה באב שכחה. לא שכחה של כולם – אבל שכחה של הקבוצות שאינן שומרות על המסורת הדתית המלאה. מרגע שלא לומדים על תשעה באב בבתי הספר, לא מציינים אותו בטקסים, לא מתייחסים אליו במסגרת העיקרית הקובעת את תודעתם של הישראלים הצעירים – תשעה באב נדחק לשולי התודעה. קיים ולא קיים. אירוע של דתיים.
כוחה של מערכת החינוך לעצב את התודעה התרבותית של צעירי ישראל נשכח לעיתים קרובות, אבל הוא נוכח ברקע. ההסכם החדש בין אנשי האוצר לבין נציגי המורים נקבע – כך נדמה – בלי שימת לב מיוחדת להיבט הזה של החלטותיהם. אבל זה לא אומר שאין היבט כזה. הוא ישנו, והוא משפיע. שימו לב, לדוגמה, לל״ג בעומר. כבר כמה שנים שמנהגי ל״ג בעומר דועכים, בגלל שהמדורות קצת יצאו מהאופנה. התחממות גלובלית, עשן מחניק, מודעות גוברת לסביבה, כל אלה שחקו את הנטייה של צעירים להדליק מדורות.
וכמובן, אם אין מדורות, לא ברור מדוע צריך חופשה ביום שאחרי האין-מדורות. בשנות השבעים, כאשר אני הייתי ילד, החופשה בל״ג בעומר הייתה חופשת התאוששות. המדורות נגמרו בשעות הקטנות של הלילה, ובבוקר שאחרי איחרנו בשינה. נגמרו המדורות – אפשר לקום. נגמרו המדורות – אפשר לשכוח של״ג בעומר. הצבת האוחזת במועד הזה נסגרה. אפשר היה לומר: במקום מדורות, נמצא לל״ג בעומר סיבה אחרת, נמלא אותו בתוכן אחר. מדינת ישראל החליטה אחרת: במקום מדורות, נהפוך את ל״ג בעומר ליום חול. כמובן – הוא לא יחול על כולם. ישנו מגזר אחד שימשיך לקיים אותו במרץ, במסע שנתי למירון. כלומר, ל״ג בעומר, כמו תשעה באב, ייעשה מאירוע של יהדות ישראלית כללית, לאירוע של יהדות דתית.
האם זו בעיה? לא בהכרח. מסורות ישנות נשכחות, מסורות חדשות מתחילות, זו דרכו של עולם. אם יש בעיה, היא איננה בשינוי עצמו, אלא בהעדר תשומת לב לשינוי. נציגי ארגוני מורים ונציגי משרד האוצר שוקלים את שיקולי התקציב וימי החופשה. הם לא שוקלים את שיקולי התרבות והמסורת היהודית. מישהו – מישהם – היו צריכים להכניס לדיון גם את השיקול הזה (ויכול בהחלט להיות שהתוצאה בסוף הייתה זהה).
אותו דבר אפשר לומר גם על החופשה, הגשר, שמכיפור ועד סוכות. זה גשר הגיוני מהרבה בחינות. אבל ראוי לזכור שיש לו מחיר: לתלמידי בתי הספר לא יהיה מתי ללמוד על חג הסוכות. הם ילמדו קצת על ראש השנה, וילמדו קצת על יום כיפור, והימים שאפשר היה להקדיש לסוכות ימחקו מלוח השנה. נכון – אפשר לדחוס הוראה על סוכות גם לפני יום כיפור. אבל מטבע הדברים, לפני כיפור ההתמקדות תהיה בחג הקרוב, ולא בזה הרחוק יותר. מטבע הדברים, המעט שתלמידים יודעים על סוכות יהיה עוד-יותר-מעט. אולי לא יהיה בכלל. זה משנה? זה לא משנה? זה חשוב? תלוי למי ותלוי למה. קיומה של תרבות תוססת תלוי בין השאר בהכנה, בידע, בהתכוונות, בחינוך מגיל צעיר. בתי ספר ללא סוכות משמעם ששיעור ניכר מילדי ישראל יגדלו בלי להריח אתרוג, בלי להחזיק לולב, בלי להבין את סיבת החג וההיסטוריה שלו. על פני זמן, זה ישנה את אופייה של ישראל, ואת היחס שלה לחג הסוכות. על פני זמן, זה יחדד את הפער בין מי שיודעים ומקיימים לבין מי שאינם יודעים ואינם מקיימים. אולי אין מזה מנוס, אבל ראוי היה לקחת את זה בחשבון.
וגם לביטולו של איסרו חג יש משמעות. נכון – הוא היה מלכתחילה חג של המורים יותר מכל דבר אחר. אבל, בשוליים, איסרו חג עוד קשר את ישראל למסורת הגולה, ליום טוב השני של גלויות. הנה, גם זו השפעה מובהקת של ישראל. ביטול היום השני של גלויות נעשה מזמן, אך נותר לו זכר, סימן, בדמות יום החופשה מבית הספר. עכשיו נמחק גם בסימן הזה. תאמרו: ברוך שפטרנו. בהחלט – ברוך שפטרנו. ברוך מי שנתן לנו את מדינת ישראל וניתק אותנו מהוויית הגולה. ומצד שני, רוב היהודים עוד חיים בגולה. ורבים מהם – בעיקר מי שעוד מחוברים חזק בתודעתם למסורת היהודית – מקיימים יום טוב שני של גלויות. עד עכשיו אפשר היה לומר להם: לנו אמנם אין, אבל אנחנו זוכרים. אנחנו שובתים כדי לקיים במשהו את מה-שהיה-לפני-שבאנו-ארצה. עכשיו, לא יהיה יותר אסרו חג. לא במעשה ולא בסימן. שכחה תיגזר על אסרו חג. גם זה פרק חדש בנתיב הארוך והמפותל של המסורת היהודית.