ביום שלפני המלחמה, וגם ביום שאחריה, החברה הישראלית עוסקת בפשרות – או בהעדרן. מחלוקות יש. גושים יש. מחנות יש. מגזרים יש. פערים בחזון יש. פערים כלכליים ותרבותיים יש. זו המתכונת לחברה מקוטבת, וישראל של ערב המלחמה הייתה חברה מקוטבת. היא הייתה חברה במשבר של קיטוב עמוק. המלחמה ניערה אותה, טלטלה חזק, הזכירה כמה אמיתות חשובות (האויבים רוצים לרצוח את כולם), אפשרה חזרה למנהגים ישנים (שיתוף פעולה בתמיכה בחיילים, במפונים, במשפחות החטופים), איחדה באבל משותף ובאחדות מטרה (להביס את חמאס). אבל היא לא שמה קץ למחלוקות יסודיות שיומן יבוא לאחר המלחמה. רק חידדה את הצורך להביא לפתרון מעשי של המחלוקות האלה, והפיחה תקווה שימצאו הכוחות הנדרשים כדי לספק את הפתרונות הללו.
קיראו: איזה גושים יתייצבו לבחירות הבאות?
האזינו: פרופ׳ יוסי יובל, איך זה להיות עטלף?
בישראל מסתובבים היום הרבה מאוד יזמים, הוגים, תורמים, פעילים, ארגונים, שמחפשים את הפתרונות ואת הפשרות. אם זה היה פשוט, לא היה בכל אלה צורך. אבל זה לא פשוט – בין השאר, משום שוויתור על חלומות אידיאולוגיים בשמה של הצורך בפשרה מעשית הוא דבר קשה. וככל שהחלומות מושרשים עמוק יותר, וככל שהעמדה העקרונית חריפה יותר, כך קשה יותר להתפשר עליה. למי הכי קשה? מחקר חדש של מכון הסקרים פיו מציג נתונים מעניינים על המצב באמריקה, ואנחנו נשווה אותם למצב בישראל. כמובן, זו השוואה בעייתית מהרבה בחינות. המחנות לא אותן מחנות, הבעיות לא אותן בעיות, לקיטוב יש פנים אחרות. ומצד שני, הדמיון קיים, ואולי צריך ללמוד ממנו משהו.
נתחיל עם האמריקאים. הסקר של פיו בחן את הימין, והתבונן בו כדי לזהות את התשובה לשאלה פשוטה: מי מתומכי הרפובליקנים מעדיף פשרות, גם במחיר של ויתור על מטרות אידיאולוגיות, ומי מתומכי הרפובליקנים מעדיף התעקשות על מטרות אידיאולוגיות, גם במחיר של מבוי סתום. וצריך לומר: זו לא הצגה מלאה של קשת האפשרויות. לפעמים התעקשות מובילה לתוצאות. לפעמים פשרה לא מחייבת ויתור על עקרונות. ומצד שני, ברור שישנו מאזן כזה של עלות ותועלת. אנחנו מכירים דוגמה כזאת מהזמן האחרון: מי שמוכן להסכים לרפורמה משפטית חלקית כדי שתהיה הסכמה רחבה יוכל להביא לתוצאה מהירה יותר, בהתנגדות פחותה – ולעומתו, מי שיתבע רפורמה רחבה, ויסרב לפשרה, עלול למצוא את עצמו במבוי סתום.
מה מלמד הסקר האמריקאי? הוא מלמד שככל שהרפובליקנים נמצאים עמוק יותר במחנה של דונלד טראמפ, כך הם פחות מוכנים לפשרות. בעצם, זה אחד מהמאפיינים המייחדים את טראמפ ואת אוהדיו, הם לא רוצים פשרה, הם רוצים מלחמה על העקרונות שלהם. בקדנציה של טראמפ כנשיא זה הביא לעיתים קרובות לתוצאה לא טובה. הנשיא התעקש ללכת עד הסוף, נתקל בהתנגדות חזקה, ולא השיג את מטרתו. היו כמובן גם מקרים שהתעקש והצליח. כך או כך, הקיטוב בוודאי העמיק, כי טראמפ לא חתר לשיח של פשרה, ולא התעניין בו. הוא חתר לשיח של ניצחון.
אוהדים של מועמדים רפובליקנים אחרים לנשיאות אינם דומים לאוהדים של טראמפ. המחקר מציג את אוהדי השניים שיש להם אחוז משמעותי מספיק של תומכים כדי שיהיה טעם להציג את העמדות שלהם. האוהדים של מושל פלורידה, רון דה סנטיס, והאוהדים של השגרירה לשעבר באו״ם, והמושלת לשעבר, ניקי היילי. מאוהדי טראמפ, רוב ברור (63%) מעדיפים התעקשות על פשרה. מאוהדי היילי, רוב ברור (72%) מעדיפים פשרה על התעקשות.
אפשר לשבח או לגנות את אלה או את אלה, תלוי אם אתם אנשי עקרונות או אנשי פשרות. אבל אנחנו לא בעניין של חלוקת ציונים על עמדות, אנחנו בעניין של זיהוי מגמות. ואפשר לראות שהנתונים מישראל מתכתבים עם הנתונים מארה״ב (הערת אזהרה: הנתונים נאספו לפני המלחמה. אפשר להעריך שאולי השתנו מאז, אבל עד שלא נבדוק לא נדע). איך הם מתכתבים? אם באמריקה הטראמפיזם הוא יריב הפשרה וחסיד ההתעקשות – בישראל הביביזם הוא יריב הפשרה וחסיד ההתעקשות. ושימו לב: זה לא ״ביבי״, לא נתניהו, שאיננו רוצה פשרה. למעשה, לאורך הקדנציה המאוד ארוכה שלו נתניהו גילה לא פעם גמישות אידיאולוגית מופלגת כאשר חתר לפשרות. אבל האוהדים שלו, שנמצאים בימין של הימין, מעדיפים התעקשות על פשרה, קצת בדומה לאוהדים של טראמפ באמריקה.
שימו לב לגרפים. באחד מוצגת ההשוואה בין רפובליקנים מסוגים שונים בארה״ב, בשני מוצגת השוואה של ישראלים מהימין-ימין, דרך הימין-מרכז ועד המרכז (בשמאל יש נכונות הרבה יותר גבוהה לפשרה, אולי כי זה האינסטינקט של השמאל, אולי בגלל שהשמאל חלש ומבין שאין לו ברירה, אולי בגלל שיש לו פחות דבקות אידיאולוגית – זה דיון ששווה לקיים, אבל לא כאן המקום). בכל הקבוצות האלה יש ישראלים שמחזיקים בעמדות שנחשבות ״ימניות״ בסוגיות שונות (הסכסוך, מערכת המשפט, יהדות המדינה וכדומה), אבל קל לזהות שככל שזזים לכיוון המרכז לא רק העמדות משתנות, אלא משתנה גם הסנטימנט שמשפיע על נכונות לאמץ פשרות. במקרה הזה, מידת ההסכמה עם הטענה ש״ניסיון למצוא מכנה משותף מטשטש את הזהות של ישראל״, שזו כמובן תוצאה לא רצויה. כדי שלא יהיה ספק, יש עוד שאלות דומות שמציירות בדיוק את אותה תמונה. בימין-ימין הפשרה פחות אהודה, וככל שזזים למרכז ולשמאל היא נעשית יותר אהודה. כלומר – לא מדובר רק על הבדל של אידיאולוגיה (אני בעד או נגד התנחלויות), אלא גם על הבדל בטמפרמנט (אני מוכן לחפש פשרה בנושא ההתנחלויות, או מתעקש על עמדתי, גם אם זה תוקע את האפשרות לקדם מדיניות).
כאמור – השוואה שיש לה הרבה חסרונות, אבל גם מגלה משהו שיש טעם לדעת. יש עמדות – וזה דבר חשוב. יש נכונות להתעקש או להתפשר על עמדות – וגם זה דבר חשוב.
ניקי היילי אינה פחות ״ימנית״ בעמדותיה מדונלד טראמפ. למעשה, בהרבה מאוד עניינים היא ממוקמת ימינה ממנו (יש ביניהם גם לא מעט מחלוקות, אבל אלה לא מחלוקות שמציבות אותה ״שמאלה״ ממנו, רק בימין מסוג אחר). אבל היילי משדרת, ואוהדיה קולטים וגם הם משדרים, נכונות לפשרה עם המחנה השני כדי לקדם פתרונות מעשיים לסוגיות בוערות. באותו אופן אפשר להניח שגדעון סער – ואני סתם נאחז בדוגמה שלא ביררתי עד הסוף – הוא לא פחות ״ימני״ מיריב לוין. אבל הקריירה של זה והקריירה של זה מעידות שסער כנראה נוטה לפשרה ולוין כנראה נוטה להתעקשות. תשאלו למה? זו כבר שאלה שאפשר לספק לה הרבה תשובות משוערות. אולי לאחד אכפת יותר ולשני אכפת פחות מהעקרונות. אולי לאחד אכפת יותר ולשני אכפת פחות מהמצב החברתי. אולי כי כל אחד מהם עושה חישוב פוליטי אחר. אולי זה פשוט קרה להם במקרה, בגלל נסיבות הבחירה בהם והתגלגלות הקריירה שלהם.
השאלה למה היילי כך וטראמפ כך, או סער כך ולוין כך, בהחלט מסקרנת, אבל חשובה ממנה הרבה יותר השאלה מי ייתן את הטון בשלטון האמריקאי או הישראלי. בהרבה מאוד סוגיות, לא תוכלו לזהות הבדלים משמעותיים בין מה שמציע המועמד הזה לעומת מה שמציע המועמד הזה. בהרבה מאוד סוגיות תגלו שגם האוהדים או הבוחרים של זה וזה רוצים בדיוק את אותם דברים. איפה יתבטא ההבדל החשוב? בשאלה אם להתפשר או להתעקש. האם אמריקה תקבל ימין טראמפ או ימין היילי. האם ישראל – שבלי ספק תקבל משהו שאפשר יהיה לכנות ״ימין״, כי המלחמה חיזקה את המחנה שתפיסת העולם שלו בהקשר ליחסים עם השכנים היא ״ימנית״ – תקבל ימין טראמפ או ימין היילי.
