1.
השם צ׳רלס הוא הבחירה הטבעית. יותר משבעים שנה קראו לו צ׳רלס, ויהיה קצת מוזר לשנות את השם עכשיו. המלך צ׳רלס השלישי – כי היו שניים לפניו. שני מלכים שתולדותיהם קצת משנות את הפרספקטיבה על השם צ׳רלס בתולדות הממלכה הבריטית. את צ׳רלס הראשון הוציאו להורג. אחריו, לא היה מלך לזמן מה, עד שבאה ה״רסטורציה״. וזו הייתה שעתו של צ׳רלס השני, בנו של הראשון. הוא היה שליט של ממלכה שעברה טלטלה קשה: אחרי מלחמת אזרחים, אחרי ביטול המלוכה למשך כעשור, עם פרלמנט חזק יותר, שהעביר את ״קוד קלרנדון״ כדי להבטיח את עליונותה של הכנסייה האנגליקנית, בימיו של מלך שאמו קתולית. צ׳רלס השני הוציא להורג כמה ממי שהוציאו להורג את צ׳רלס הראשון. הוא גם הוציא מהקבר את גופתו של אוליבר קרמוול, כדי להוציא אותו להורג לאחר מותו.
צ׳רלס השני לא תמיד מצא חן בעיניו נתיניו, אבל בסך הכל הצליח במשימתו, בעיקר משום שהנתינים רצו קצת שקט. שנים של עימותים ומלחמות שחקו אותם. לכן החזירו את המלוכה על כנה. יש מלך – יש כתובת. יש מלך – יש בעל בית. לפחות בתיאוריה. זה כמובן היה מה שהיה אז. היום המלך הוא לא בדיוק בעל בית, וגם לא בדיוק כתובת. מה הוא כן? הוא סמל. משהו שמשותף לכולם, משהו שמקרין על כולם. תשאלו למה הפוליטיקאים הבריטים תמיד נראים קצת יותר מנומסים, קצת יותר מתורבתים משלנו? המלוכה היא אחת הסיבות לזה. מלוכה מחייבת קוד של תרבות, מאפיינים של התנהגות. היא מפזרת פירורים של אצילות גם על פשוטי העם.
מהמתחים השונים המוכרים בחברה הישראלית, איזה מתח נראה לך כרגע הכי מדאיג?
כמה חשוב לכם שחרדים יתגייסו לצה״ל? בואו להתמודד עם אתגר של קבלת החלטות
2.
כל הבריטים הכירו את מלכתם. למעשה, רובם הגדול לא יכולים לזכור מלכה אחרת, או מלך אחר, לפני אליזבת. הרבה נכתב על המלכה שזכתה לשיא של שנות מלוכה. זה מרשים, אבל פחות ממה שנדמה. אליזבת שלטה לזמן ארוך משום שאביה מת בגיל צעיר, כפי שהיה נהוג פעם, והיא מתה בגיל מבוגר, כפי שנהוג היום. העובדה שלא היו לפניה מלכים או מלכות ששלטו שבעים שנה קשורה פחות לאיכות המלוכה ויותר לתוחלת החיים. כשאביה של אליזבת עלה לשלטון, ב-1936, תוחלת החיים הצפויה לגבר בריטי הייתה פחות משישים שנות חיים. ג׳ורג׳ מת בן חמישים ושש. צעיר – אבל לא הרבה יותר מהמצופה באותה עת. ב-1952, כאשר אליזבת נעשתה מלכה, תוחלת החיים הצפויה לנשים כבר הייתה יותר משבעים שנה. בשנת 2000 כבר הייתה יותר משמונים שנה.
זו כמובן לא כל התמונה: מלכים בבריטניה חיים בממוצע שלושים שנה יותר מנתיניהם. שלושים שנה! אפילו ג׳ורג׳ חי יותר מהנתינים שנולדו בשנת הלידה שלו, ובלא מעט. המלכה ויקטוריה חיה כפליים מהממוצע של בני דורה. אגב, אותה תופעה נצפית גם בקרב נשיאים אמריקאים. מאמר שבחן את תיאוריית ״ההזדקנות המהירה בתפקיד״ – כלומר, הטענה ששנות הנשיאות שוחקות את בריאותו של הנשיא ומאיצות את קיצו – לא מצא לה שום ראייה. להפך: נשיאים חיים יותר מאזרחיהם. ולא במעט.
יש לזה שתי סיבות: מכיוון שהגיל הממוצע בעת ההשבעה הוא 55.1 שנים, כל נשיא צריך קודם כל לשרוד את שנות החיים הראשונות, המסוכנות ביותר. בנוסף, כמעט לכל הנשיאים הייתה השכלה גבוהה, הם היו בעלי אמצעים והייתה להם גישה לטיפול הרפואי הטוב ביותר בתקופתם. לכל אלה השפעה דרמטית על אריכות ימים. כך היום, ועוד הרבה יותר בעבר. כך נשיאים, וכך גם מלכות ומלכים.
3.
לפני עשור וחצי בערך, אליוט אברמס, שהיה עוזר של הנשיא ג׳ורג׳ בוש, הסב את תשומת לבי לעובדה שמדינות ערביות שיש להן מלך יציבות יותר ומתונות יותר ממדינות ערביות שאין להן מלך. מרוקו יותר מעיראק, ירדן יותר מסוריה, סעודיה יותר מלבנון. אלה אמנם מלוכות חדשות, שאין להשוות למלוכה הבריטית העתיקה, ובכל זאת יש להן כוח. כלומר, גם במדינות שאינן דמוקרטיות משגשגות, אלא נתונות לשלטון יחיד, מוטב ששלטון היחיד יהיה של מלך ולא של דיקטטור. או כך לפחות זה נראה במזרח התיכון.
מה ערכו של המלך? הוא הסמל המאחד. 75% מנתיניה של אליזבת חיבבו אותה. מעניין יהיה לראות כמה מזה יעבור כעת לבנה, המלך צ׳רלס, שרק 42% מהבריטים חיבבו – לפני שנהיה מלכם (זה עדיין כפול משיעורם של מי שלא חיבבו אותו, 24%). כאשר אצלנו בישראל אומרים ״ממלכתיות״, לא תמיד זוכרים שממלכתיות נגזרת ממלוכה. אצלנו אין מלוכה, ולהפגנה של ממלכתיות אנחנו עורגים, אך לא תמיד זוכים. הנה – זה הצורך, זו ההצדקה, זה מה שטוב במלוכה. היא מעודדת ממלכתיות. מי שצופה במשדרי הערוצים הבריטים מאז מותה של המלכה לא יכול שלא להתקנא קצת בממלכתיות שלהם. הנה אומה שלא מרגישה צורך להציב בכל אולפן גם ליצן תורן שיסביר למה כל מה שהבריטים אוהבים ומעריכים הוא בעצם מפוקפק או מיותר. הנה אומה שיודעת מתי זמן להתאחד סביב סמל, ולהשאיר את הטרולים והחוכמולוגים מחוץ לשיחה.
4.
אלף שנות מלוכה זה הרבה זמן. אלף שנות מסורת שמתגלגלת, מתעדכנת, משתנה. בדרך יש מאבקים, מלחמות, אסונות. פעם מרדו בזה ופעם בזה. פעם עלה לשלטון עריץ, ופעם אידיוט. אבל המסורת חזקה יותר מהתקלה הבודדת. זה דבר שטוב לשים לב אליו כאשר ישראל בעיצומו של משבר פוליטי, וכאשר יש מי שחושבים שמשבר אפשר לתקן בהעמסת תוסף כזה או אחר על ה״שיטה״. כתיבת חוקה, שינוי שיטה, כל שאר התרגילים שמטרתם להאיץ את הזמן, לא משתווים לכוחה של מסורת. זאת אחת הבעיות שלנו: אי אפשר להאיץ את הזמן. אנחנו מדינה צעירה, שיש לה מסורת פוליטית רעועה, והעדר מסורת אי אפשר לכסות בשכבה של טיח.
כמובן, אפשר ״לשנות את השיטה״. הנה הצעה: בואו נמנה גם אנחנו מלך. נשמע מגוחך? מן הסתם. אבל לא בטוח שיש הבדל מהותי בין הצעה למנות לישראל מלך לבין הצעה לשנות שיטה או לכתוב חוקה.
5.
עוד רגע יתחיל כאן ויכוח, ואולי כבר התחיל, על השאלה ״כמה זה נוגע לנו״. הרי זו לא המלכה שלנו, והיא גם לא ביקרה אותנו. הרי זה לא האבל שלנו. לישראל יש נטייה להיטלטל בין חוסר עניין מוחלט במה שסביבה, מן שבטיות מסוגרת של התעלמות מהעולם-שמולם, בן דוד של האו״ם-שמום – לבין היסחפות להעמדת פנים כאילו ישראל היא שחקנית מרכזית באירועים גלובליים שלמעשה השפעתה עליהם אפסית ונוכחותה בהם לא מעלה או מורידה (עיינו ערך: ישראל מתווכת במשבר בין רוסיה לבין אוקראינה).
אכן, מותה של מלכת בריטניה, המלכתו של מלך בריטניה, אלה אינם אירועים ישראלים. לא צריך לעצור את התנועה ברחובות, וגם לא להפקיע את כל זמן השידור לטובת מה שרחוק מאיתנו ולא ממש משפיע עלינו. לא צריך להעמיד פנים שהאומה באבל, ולא לקשקש קלישאות (טוב במיוחד יהיה לחסוך בז׳אנר ״מה קרה כשפגשתי את המלכה״). ומצד שני, מותה של מלכת בריטניה, המלכתו של מלך בריטניה, הם אירועים בעלי משמעות וניחוח גלובליים. טוב שישראל תתנהל כאילו גם היא חלק מהעולם, ותגלה עניין באירוע הזה, במשמעויותיו, בשאלות שנגזרות ממנו, במה שהוא מסמל. הגזמה היא סימן של פרובינציאליות, אך כך גם התעלמות. והכי גרוע: לגלוג מתנשא על הבריטים ועל המלוכה. זו הפרובינציאליות בשיאה.
