מדינה דומה במובנים רבים למניה. יש מדינות שכולם מצפים שהשפעתן תרד והשגשוג שלהן ייפגע, ויש מדינות בדרך למעלה. יש מדינות שהן הימור בטוח, יציבות ובטוחות, ויש כאלו שהן יותר כמו הנפקה של חברת סטארט-אפ – סיכון גבוה, תגמול גבוה. כמובן, ההשוואה הזו מוגבלת, אבל היא מועילה במקרים מסוימים, למשל במקרה של ישראל. במקרה של הערך של ישראל מנקודת המבט האמריקאית.
ארצות הברית וישראל – כך גורסת הקלישאה – מאוחדות על ידי ערכים. וזה נכון, אבל זו לא כל האמת. היו להן ערכים דומים כבר בשנות ה-50, ובכל זאת, ממשל אייזנהאואר שמר על מרחק מישראל. כשמדינות מתקרבות זו לזו, גם אינטרסים מעורבים בהתקרבות. כך ממשל קנדי, שהיה מתוסכל ממנהיגי מדינות ערב, התחיל להשתעשע ברעיון של ישראל כבעלת ברית. כך ממשל ג’ונסון חיזק את הקשר עם ישראל, ולאחר ניצחונה המדהים של ישראל ב-1967, ממשל ניקסון הפך את ההשקעה לעניין של מדיניות עקבית.
ישראל הייתה נכס לאמריקה. ולפעמים היא הייתה גם מטרד, כאב ראש, תינוק מפונק ובכיין. אבל בכל זאת נכס. היא מוכרחה להיות נכס כדי לשמור על הקשרים חזקים, כי ערכים משותפים לעולם לא יהיו מספיקים. לא כאשר עול הידידות נעשה כבד.
אז הגיע 7 באוקטובר. אירוע שזעזע את ישראל עד היסוד והציב את ערך המניה שלה על מסלול התרסקות. היא נראתה חלשה, חסרת אונים, לא יציבה. היא נראתה כמו מניה שערכה דורש בחינה. ארצות הברית – הידידה הטובה – מיהרה להתגייס לניסיון הצלה. היא הקצתה סיוע כספי כדי לעזור לישראל להתמודד עם הוצאות חיוניות, היא העניקה לישראל גיבוי דיפלומטי, היא שלחה כוחות וחיזקה את מעטפת ההגנה על ישראל כדי להרתיע את אויביה מהצטרפות ללחימה. ארצות הברית עשתה את מה שצריך כדי לעזור למניה להתאושש.
האתגר החרדי, פרק 4, זמין לצפייה. וכאן תוכלו למצוא גם את כל האחרים
אבל זה לא הסיר את סימן השאלה שריחף מעל הערך העתידי של ישראל. האם היא עדיין מיזם ראוי להשקעה אמריקאית? ואל תבינו אותי לא נכון: לפקידים האמריקאים בהחלט יש זיקות רגשיות שמחברות את חלקם לישראל, ויש להם מערכת ערכים יציבה שמנחה אותם. הם לא היו זונחים את ישראל עם סימן ראשון של חולשה, וגם לא היו מתעלמים מהעוגנים הרגשיים הרבים שקושרים בין שתי המדינות. ובכל זאת, הם גם לא יתעלמו מהסיכויים של ישראל להמריא. הם לא יתעלמו מערך המניה. אם ישראל לא יכולה לנצח, הם ינסו לעצור את המלחמה. אם ישראל לא מסוגלת להשיג את מטרותיה, הם יעדיפו להוריד את הסיכון ולמנוע התפרצות אלימה רחבה יותר. אם ישראל צפויה להיות אפילו יותר נזקקת מאשר בעבר, הם יצפו ממנה להיות יותר צייתנית לדרישות האמריקאיות.
אלא שעכשיו, פתאום, ישראל נראית מנצחת. את הממשל האמריקאי זה קצת מבלבל. הוא לא ראה טעם בהארכת הסבל של כל הצדדים המעורבים. ישראל – זה היה ההיגיון המנחה – תצטרך לחיות עם פשרה לא נוחה בעזה ובלבנון. אז למה לבזבז זמן על מלחמה מתסכלת, במקום לאמץ את הפתרון הדיפלומטי שהארצות הברית וצרפת יכולות להציע?
זה ההיגיון הנכון במקרה של מניה בירידה. בואו נמכור עכשיו לפני שהמניה תרד עוד, או שהמפעל ידרוש עוד השקעה בלי תשואה מובטחת. אבל ההגיון הזה מפסיק להיות הגיוני כאשר המניה עולה. והמניה של ישראל עולה, לפחות בכל מה שנוגע ליכולת שלה לנצח במלחמה. “ישראל לא הביסה את אויביה” כתב דיוויד פרנץ’ ב”ניו יורק טיימס”. “אבל תחשבו על הדרכים שבהן שיפרה ישראל את עמדתה הצבאית מאז ה-7 באוקטובר.” חמאס “נמחץ ברובו”, וחיזבאללה “איבד… את מנהיגיו הבכירים והרבה מהרקטות והטילים שלו…”.
“אנחנו מנצחים”, הכריז ראש הממשלה נתניהו מעל במת עצרת האו”ם בשבוע שעבר. הצופים שלו עדיין לא ידעו – אבל הוא כן – שבעוד הוא מדבר, סופו של חסן נסראללה מתקרב.
זה מסוכן ולא חכם לעבור במהירות מייאוש ופסימיות לשמחה וגאווה. מלחמה אינה משחק. זה מסוכן ולא חכם לשכוח את המכשולים הרבים שעוד ממתינים לישראל במערכה.
ומצד שני, זה גם מסוכן ולא חכם להתעלם מהשינוי הדרמטי שחל בשבועות האחרונים, ולהמשיך לנסות למכור מניה שנראית במגמת עלייה. הישראלים צריכים להסתגל בזהירות ובצניעות לאפשרות שישראל עשויה לנצח. גם ממשל ביידן צריך להסתגל, ונראה שלא קל לו. גם הוא צריך להתאים את המדיניות שלו לאפשרות שישראל עשויה לנצח. כמובן, הסיכון לא נגמר. קטסטרופה עוד אפשרית. מהפך נוסף, לרעת ישראל, עוד אפשרי. ובכל זאת, התגלתה כאן הזדמנות שמשקיע חכם לא צריך להתעלם ממנה. התגלתה כאן הזדמנות שמחייבת את הממשל לחשוב מחדש האם השיר הישן על ״הפסקת אש עכשיו״ עוד רלבנטי. התגלתה כאן הזדמנות שמזכירה – כתבנו על זה לפני כמה ימים – את מצבו של אברהם לינקולן הגדול אחרי קרב אנטיאטם. הזדמנות לעודד גנרל מנצח לרדוף את האויב, לצוד אותו ולחסל אותו.
