1.
לפני חודש, רוב מי שהשיבו לסקר של המכון למדיניות העם היהודי אמרו שישראל מאוחדת. אבל היו יותר מהם שאמרו ״די מאוחדת״ מכאלה שאמרו ״מאוד מאוחדת״. וזו הייתה ירידה קלה לעומת החודש שלפני. כלומר, יש אחדות, ויש גם חשש. יש צורך לומר אחדות, ויש צורך להרגיש אחדות – ויש גם אחדות. ויש גם סדקים באחדות. המתקפה של ה-7 באוקטובר איחדה את כולנו נגד אויב משותף, והזכירה לכולנו סכנה משותפת. היא לא איחדה אותנו בהסכמה על דברים אחרים: כמו מי המנהיג שראוי להוציא אותנו מהבוץ. מי אשם בכניסה לבוץ. לאן צריך לפנות לאחר שנצא מהבוץ. המתקפה הזכירה לנו למה אין לנו ברירה אלא להתאחד. הפסיקה של בית המשפט העליון הערב מזכירה לנו למה אסור לנו להתמכר לאשליה שחמאס, או חיזבאללה, הם הבעיה היחידה שלנו. הרבה ממה שהיה ערב המלחמה מחכה לאחרי המלחמה. חלקו ישנה צורה, חלקו ימצא מענה בזכות האחדות והנחישות שמתגלות במלחמה. חלקו עלול לחזור בעוצמה גדולה, כמו בומרנג שלא מאיט אלא מאיץ בשובו לנקודת המוצא.
2.
שורש הבעיה הוא בנטייה שלנו להגזים. האזינו לקולות הנהי של המתמרמרים על הפסיקה – שאפשר בהחלט לחלוק עליה, או לחשוב שהיא מוטעית – ואתם עלולים לחשוב שישראל ספגה היום מכה אנושה. מגיב אחד, עיתונאי בעל שם ומוניטין, צייץ בחשבון שלו ש״ישראל כבר איננה דמוקרטית״. ועל זה נאמר: שויין. ישראל תהיה דמוקרטית מחר כפי שהייתה דמוקרטית אתמול, ולצערנו, גם תישאר היסטרית מחר כפי שהייתה היסטרית אתמול. הרפורמה המשפטית, מתחילתה, היא תוצר של היסטריה. התגובה לה, בהתאם, לקתה גם היא בהיסטריה. זוכרים נשים לבושות בבגדי דיסטופיה של ״מצעד השפחות״? לפני כמה חודשים, לפני המלחמה, תיארתי את האירוע הזה כך:
המיצג הצטלם היטב והתקבל בתשואות במחנה אחד, אבל פורַש במחנה שמנגד כביטוי לחרדה חסרת בסיס, במקרה הטוב, או כניסיון לעשות דה־לגיטימציה לעמדות לגיטימיות ולסגנון חיים שרווח במחנה השני, במקרה הפחות טוב… חרדה מצד אחד והיכרות שטחית מן הצד האחר – אלה החומרים שחזונות דיסטופיים נוצרים מהם…
חשבתם שהתגברנו על זה? חשבתם שמתקפת חמאס העמידה הכל בפרופורציות חדשות? הנה, גם במחשבה הזאת לא כדאי להגזים. מתקפת חמאס שיפרה בהחלט את היכולת של חלק מאיתנו לזהות את ההבדל בין טרגדיה מסוכנת לבין משבר על כמעט-כלום. אבל לא שיפרה מספיק, ולא אצל כולם, ולא לאורך זמן. אז לא כדאי להגזים בהערכת השיפור, ולא כדאי להגזים בהערכת היכולת שלנו לעבור מבעיות האתמול לבעיות המחר.
קיראו: למה אנחנו ממשיכים להתעקש על 2 ״גושים״?
האזינו: איך זה להיות עטלף (ולמה זה בכלל חשוב)?
3.
כולנו אסירים של מרחב הדיאלוג שאנחנו חיים בו. מי שבטוויטר, חי בטוויטר, עם החברים שלו מטוויטר – סליחה, אקס – ומי שבמילואים חי במילואים – ומי שבאוניברסיטה חי באוניברסיטה – ומי שמתנדב בקטיף חי בקטיף. זה מוליד הרבה מאוד אי הבנות. חייל יושב במילואים ואומר לעצמו: מה השטויות האלה שמדברים על קיטוב, אצלנו במילואים אין קיטוב, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, נלחמים בגבורה שכם אל שכם. והוא צודק, זו המציאות שלו. זו המציאות של חיילי הסדיר והמילואים. והם רבים מאוד, אבל לא כדאי להתבלבל, הם עדיין המיעוט. המציאות של המילואים היא מציאות שרוב הישראלים אינם חשופים לה באופן ישיר. הם חשופים לה באמצעות אחרים, חברים, קרובים, מכרים. היא משפיעה עליהם, אבל לא תמיד באופן מכריע, כי לצידה יש עוד מציאות. זאת של הרחוב, של התקשורת, של הרשתות החברתיות. זאת שבעבורה פסיקת בית המשפט נראית כטלטלה גדולה. מתוך הטנק – הפסיקה היא בקושי רחש. מחוץ לטנק – יש מי שהפסיקה נשמעת להם כפצצה.
המציאות המפוצלת מייצרת מסך מפוצל: מצד אחד מדווחים בטלוויזיה על רוח האחדות של הלוחמות והלוחמים. מצד שני מדווחים בטלוויזיה על רוח הנבזות של הפוליטיקאים והפוליטיקאיות. הצופים נותרים תוהים, אחדות או נבזות? התשובה היא גם וגם. התשובה היא שבדרך כלל זה גם וגם. כך הם בני האדם: גם בעיצומה של קטטה נבזית הם יכולים לגלות ניצוצות של חמלה וגבורה, וגם בעיצומה של מלחמה על החיים הם עלולים לשקוע לרגעים של קטנוניות וחרפה.
4.
עובדות: לבית המשפט לא הייתה ברירה אלא לכתוב ולפרסם פסק דין, משום שאף אחד לא הציע אפשרות אחרת. הפוליטיקאים שמוחים היום על הפרסום, או טוענים שאפשר היה לעכב את הפרסום, היו צריכים להתעורר לפני כמה שבועות, אם באמת היה להם עניין בעיכוב כזה. חוות הדעת המשפטית ישבה על שולחנם. היא קבעה שיש דרך לעכב את הפרסום, היא קבעה שיש סיבה לעכב את הפרסום. הם התעלמו. מדוע התעלמו? במקרה הטוב, משום שהם רשלנים. במקרה הפחות טוב, משום שהם מחושבים ונבזיים. ייתכן שחשבו שטוב להם יותר לתת לבית המשפט לפרסם. אם יפסוק לטובתם, ישמחו בפסיקה. אם יפסוק לרעתם, ילקו אותו על פילוג העם בזמן מלחמה.
תשאלו: ומה עם הצעת הרגע האחרון של אריה דרעי? על זה נשיב: היא באה מאוחר מדי. אחרי שהודלפו עיקרי הפסיקה לא היה עוד טעם בדחייה. זה היה הופך אירוע של סיבוב אחד לאירוע של שניים. ועוד: מרגע שהאופוזיציה – לפיד, סער, גנץ – הודיעו על התנגדות לדחייה, היא הייתה מתפרשת כמהלך פוליטי של הקואליציה להשתקת בית המשפט, והייתה רק מוסיפה שמן למדורה הקטנה שנדלקה. טוב שפרסמו את פסק הדין וסיימו את האירוע.
5.
מה עכשיו? כלום. חוק ביטול הסבירות היה אירוע מכוער ומיותר. הפסיקה, שמשפטנים יפלפלו בה עד שאוזניכם ינשרו משעמום, חשובה, אבל במובן המהותי היא מחזירה את המצב למה שהיה לפניו. היא מחזירה את ישראל לצורך הדחוף להסדיר את כללי המשחק בזירה הציבורית ואת היחסים בין המחוקק לבין בית המשפט. לא להילחם עליהם – להתווכח עליהם ולהסדיר אותם. אם צריך לנחש: לפסק הדין עצמו רוב הציבור יגיב באדישות מהולה בתימהון. זה לא הזמן. הכנסת תוכל לחשוב מחדש על הצעדים שהיא מעוניינת לקדם, כשיבוא זמן טוב יותר, מתאים יותר, מהימים הסוערים של סוף הקיץ שחלף, או מהימים הקשים של החורף שעוד כאן.
מדינת ישראל התאחדה כדי להביס את אויביה המסוכנים שבחוץ, ואחרי שתתפנה תצטרך להתאחד כדי להביס את אויביה המסוכנים שבפנים – ההגזמה, החרדה, החשדנות, הדורסנות, התחמנות, הנקמנות. האתגר הראשון לא ביטל את הצורך באתגר השני. הוא רק דחה אותו למועד מאוחר יותר.