הזינוק במחירי הדירות הוא בעיה כלכלית. אבל הוא קודם כל בעיה חברתית. הוא מקשה על צעירים להתקדם בחיים. הוא מדגיש פערים כלכליים. הוא מחייב הקצאת משאבים מוגזמת לסעיף אחד, על חשבון סעיפים אחרים. מי שכל כספו הולך למשכנתא, או לשכירות, ואין לו הרבה, לא יוכל לרכוש לילדיו מורה פרטית למתמטיקה, ולכן ילדיו יצליחו פחות במקצוע הכרחי להתקדמות כלכלית בחיים, ולכן גם הם, בבוא היום, יקצו חלק ניכר משכרם למשכנתא, וגם ילדיהם – וחוזר חלילה.
האם לדעתכם ישראל היא מדינה מוסרית או לא מוסרית? בואו להתמודד עם דילמות מרתקות
האם לדעתך בעתיד הקרוב מצבה הכלכלי של מדינת ישראל ישתפר או ידרדר? בואו והשיבו
הזינוק במחירי הדירות הוא עניין מורכב. אין לו פתרון פשוט, שאפשר לשלוף משרוול של שר אוצר, או של נגיד בנק ישראל, או של ראש ממשלה, או של שר שיכון. חלקו נובע ממרכיבים גלובליים, שאין לישראל שליטה עליהם. כל הדברים שמסתתרים מתחת לכותרת ״תשומות בנייה״. מחירי הברזל, ההובלה בספינות, הבנזין. חלקו נובע ממרכיבים ייחודיים, פתאומיים, שגם עליהם יש שליטה מוגבלת. כמו סגירת ופתיחת שערי רצועת עזה לפועלים, בגלל שינוי במצב הבטחוני. חלקו נובע ממרכיבים ייחודיים קבועים, כמו שיעור הילודה בישראל. ממעטים לדבר על זה, אבל ישראל היא לא רק מדינה ששטחה קטן, ולכן הקרקע יקרה, היא גם מדינה שאוכלוסייתה גדלה בקצב מסחרר, מה שמחייב בנייה בקצב מסחרר. ולא רק זה: הגידול המסחרר באוכלוסייה הוא בעיקר של אוכלוסייה שאמצעיה דלים, משמע, שאינה יכולה לשלם מחיר גבוה על דיור, ואם היא משלמת, לא נשאר לה הרבה לשום דבר אחר.
על זה יש להוסיף בעיות כמו ביורוקרטיה, הקצאת קרקע, שיווק דירות לשכירות, שליטה מדינתית מול שוק חופשי, סבסוד לנזקקים, שאלות של מרכז מול פריפריה, תחבורה ותעסוקה. עניינים מורכבים. לפעמים סותרים. חלק גדול מאיתנו בעלי דירות. אין לנו אינטרס שמחירי הדירות יצנחו, כי זה רכושנו העיקרי. חלק גדול מאיתנו מגדלים דור צעיר. יש לנו אינטרס שמחירי הדירות ירדו, כדי שנוכל לסייע לדור הבא. את כל זה, אנחנו מניחים לפתחה של הממשלה. פעם בכמה זמן, כשמתפרסם מדד המעיד על המשך העלייה במחירי הדירות, וכשאין שום דבר חשוב אחר לדבר עליו, אין פיגוע, אין סערה פוליטית דחופה, אנחנו אפילו מקפיצים את הנושא לראש החדשות. הממשלה מבטיחה לטפל. מבטיחה שהיא מטפלת. והיא באמת מנסה. כל עוד היא מכהנת. בחמש השנים האחרונות, זה אומר שהיא מנסה לזמן קצר, ואז נופלת, ואז ממשלה חדשה צריכה לטפל, עד שגם היא נופלת.
הזינוק במחירי הדירות מחייב התמודדות מורכבת עם בעיה שהפתרונות לה – כולם – ארוכי טווח. אי אפשר לטפל בה באמצעות ממשלות קצרות טווח, משתי סיבות.
האחת – פתרונות ארוכי טווח מחייבים תכנון ארוך טווח שאיננו נתון לגחמות מתחלפות של שרים שבאים והולכים. במציאות של ממשלה שמתחלפת כל שנה, אתמול כץ, היום ליברמן, מחר מי יודע, היום אלקין, אתמול גלנט, מחר מי יודעת, האסטרטגיה של אתמול היא הרפורמה של היום, והרפורמה של היום היא החדשות הישנות של מחר.
השנייה – פתרונות ארוכי טווח לא משתלמים פוליטית, ולכן לא עומדים בראש סדר העדיפויות של ממשלה שזמן כהונתה קצר, ושמחר בבוקר כבר תצטרך להתמודד בבחירות. מה שבנט לא יעשה, מה שאלקין וליברמן לא יעשו, את הפירות יקצור מישהו אחר. מישהו שיבוא אחריהם. וכמובן, זה לא אומר שהם לא רוצים לעשות את הדבר הנכון. זה לא אומר שהם לא רוצים לפתור את בעיית מחירי הדיור. הם רוצים. אבל לפוליטיקה יש דינמיקה משלה, היא כופה על מי שעוסק בה סדרי עדיפויות, דגשים, מיקוד במה שדחוף לעומת מה שחשוב. עוד רגע יהיו בחירות, ואלקין יצטרך להציג קבלות לבוחרים. את מחירי הדירות כנראה לא יצליח להוריד, ואם יצליח, זה יהיה במהלכי בזק שנזקם עולה על תועלתם – כלומר, הוא ייאלץ לחפש דרך אחרת למצוא חן בעיני הבוחרים. לתת להם משהו שאפשר לתת בשנה או שנה וחצי, ולא משהו שלוקח חמש שנים. כך, מממשלה לממשלה, אומרים שהדיור בראש סדר העדיפויות, אבל מהר מאוד מורידים אותו לתחתית, המקום שבו מחכים הפרוייקטים שאי אפשר לקחת עליהם קרדיט בהתקרב הבחירות.
הנה, עוד סיבה לרצות בממשלה יציבה, שמכהנת לאורך זמן. אינטרס של כולם. אלא שגם ״כולם״, בדיוק כמו הפוליטיקאים, רואים את הטווח הקצר, הרצון להחליף ממשלה ״עכשיו״ (קודם זו היתה ממשלת הליכוד שחצי מהעם רצה להחליף, עכשיו זו ממשלת בנט-לפיד שחצי מהעם רוצה להחליף, אין הבדל) גובר על הרצון ביציבות ובתכנון ארוך טווח. כלומר, אנחנו, הציבור, מצד אחד כופים על הפוליטיקאים שלנו קיצור כהונות, ומצד שני תובעים מהפוליטיקאים שלנו תכנון ארוך טווח. זה לא הולך ביחד.
