מכון הסקרים של אוניברסיטת קוויניפיאק נחשב לאחד מהמכונים הסולידיים והאמינים ביותר בארצות הברית. כמו כולם, גם הוא בוחן את עמדות הציבור בזמן המלחמה באוקראינה. כמו כולם, הוא מבקש לבדוק האם הציבור מתנגד לפוטין (כן – בגדול), האם הוא תומך בסנקציות חריפות (בהחלט), האם הוא מוכן לשלם מחיר כלכלי כדי שיהיו סנקציות (כן – לפחות כרגע), האם הוא סבור שנשיא ארה״ב, ג׳ו ביידן, פועל כשורה מול רוסיה (כן, אם כי זה לא מעלה את התמיכה בו בעניינים אחרים). אבל בשבוע שעבר, סוקרי קוויניפיאק הוסיפו שאלה מסקרנת, ייחודית: ״אם היית באותו מצב כמו האוקראינים עכשיו״, שאלו את האמריקאים, ״האם את/ה חושב/ת שהיית נשאר/ת להילחם או עוזב/ת את המדינה?״
האם יהודים וערבים, חילונים וחרדים, צריכים לגור בשכונות מעורבות? בואו והצביעו
מי אשם בהתייקרויות, הממשלה, אנשי העסקים, או הציבור שלא יודע לקנות בחוכמה?
הנה שאלה שמזמינה רגע של התבוננות פנימה. רגע של התבוננות ושל כנות. נלחמים או בורחים? האוקראינים קנו את לבם של שאר עמי העולם בעמידתם הגאה, העיקשת, המחציפה, מול הצבא הרוסי הכביר. נשיאם, ולדימיר זלנסקי, נעשה למופת של אומץ לב בלתי מתפשר. אבל ראוי להזכיר: לא כל האוקראינים נשארים על מקומם כדי להילחם. לא כל האוקראינים בחרו ״חירות או מוות״, סיסמה שנעשה בה שימוש על ידי לוחמי חירות בעמים שונים ובזמנים שונים, מהסופר היווני ניקוס קזאנצאקיס, עד לפטריק הנרי, ממייסדי האומה האמריקאית. אלעזר בן יאיר, בעומדו על המצדה, אמר מילים דומות (לפחות על פי התיאור הספרותי המאוחר): ״אני יוצא למלחמת החירות ואתי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות״. כמותו, גם הלוחמים האוקראינים עומדים מול כוח צבאי עדיף, חסר רחמים. אך הדילמה שלהם מורכבת יותר. אם יבחרו להיכנע, לא יובלו בשלשלאות לעבדות.
נשארים להילחם או עוזבים? לאמריקאים, זו אינה שאלה פשוטה. כבר הרבה מאוד דורות שלא נדרשו להילחם על אדמת המולדת. פה ושם נדרשו להילחם, על אדמות אחרות. אך להגן על אמריקה מפני פולש? מי יכול לדמיין דבר כזה? צבא מקסיקו פלש לטקסס במאה התשע עשרה. היא עוד לא היתה אז בדיוק אמריקה. הצבא הבריטי פלש, ושרף את עיר הבירה וושינגטון. זו באמת הפעם האחרונה שאפשר לכנות אותה פלישה. זה קרה במלחמת 1812.
השאלה מעניינת, התשובה גם היא מעניינת. לא מעט מדינות ועמים עומדים כעת למבחן מחודש, וצריכים לעשות בחינה מחדש, של יחסם למלחמה ולכוח. הגרמנים החליטו להשקיע בצבאם הרבה יותר מבעבר. זה שינוי שמשמעותו דרמטית, ארוכת טווח. פולנים, רומנים, מולדובים, ליטאים, כולם צריכים לחשוב על ההשקעה הנדרשת בביטחון, על מחיר ההשקעה, על משמעות ההשקעה. ולדימיר פוטין יצא למסע הכיבושים שלו, שנמשך כבר יותר מעשור, מתוך תחושה ששכניו חלשים, ושהגיבוי שניתן להם עלוב. הוא הניח שמה שלפתע שוב נקרא ״המערב״ נעשה דקדנטי, איבד את עמוד השדרה, לא יעז להילחם. כנראה בנה על ניצחון מהיר באוקראינה, שיגרור כמובן מחאות וזעקות שבר, וגם כמה סנקציות, אבל ייעשה לעובדה מוגמרת עוד בטרם תבוא התגובה. כך היה בכיבוש חצי האי קרים.
האוקראינים קלקלו לו את התחשיב. הם החליטו להילחם. מה היו עושים הצרפתים, הגרמנים, הפולנים, הבלגים, ההולנדים, מה היו עושים הישראלים? במקרים של כל אלה, אפשר לנחש. במקרה האמריקאי, יש חצי תשובה. כמובן, התשובה נוגעת למה שהם אומרים עכשיו, לא למה שיעשו בפועל. אבל גם תשובה כזאת מעניינת. סוג של איתות או רמז על כוונות ועל נטיות לב.
קצת יותר ממחצית האמריקאים אומרים שהיו ״נשארים ונלחמים״. 55%. כמעט ארבעה מכל עשרה אומרים שהיו ״עוזבים את המדינה״ (38%). הסוקרים מנומסים מכדי לקרוא לזה ״בורחים״. יש גם שיעור קטן של מיש שאמרו לא יודעים, או לא השיבו (7%). כך או כך, מה שמעניין פחות הוא המספר הכללי, ומה שמעניין יותר הוא החלוקות לפי קבוצות שונות באוכלוסייה. לדוגמה, וזה לא מפתיע: שיעור הגברים שאומרים שיישארו להילחם גבוה הרבה יותר (70%) משיעור הנשים (40%). יש לזה כמובן משמעות, חברתית ופוליטית. אי אפשר להתחמק ממה שזה מלמד על האופן שבו אמריקה מתפקדת, גם לנוכח תנועות שיוויון המבקשות למחוק את ההבדלים בין גברים לבין נשים.
אבל זה עניין קטן לעומת הפער הפוליטי המובהק בשאלת הלחימה. רוב גדול של מצביעים רפובליקנים אומרים שיישארו להילחם (68%). רוב של מצביעים דמוקרטים – רוב! – אומרים שיעזבו את המדינה (52%). זה המצב. אלה המספרים. מכאן והלאה, כל אחד יפרש כרצונו. אולי זה משום שלמצביעים הרפובליקנים יש יותר נשק בבית, והם יותר מורגלים במחשבות על ירי. אולי זה משום שיש יותר רפובליקנים ששירתו בצבא, או שיש להם קרובים שמשרתים בצבא, ולא מעלים על דעתם לנטוש מול אוייב פולש. אולי זה משום שהרפובליקנים מרגישים שאמריקה שווה מלחמה, בעוד שחלק מהדמוקרטים מרגישים שאמריקה לא עומדת בסטנדרט המוסרי שמצדיק הקרבה למענה (אגב, רוב משמעותי של 59% מהמצביעים השחורים אומרים שיעזבו ולא יילחמו, לעומת רוב לבנים והיספנים שאומרים שיילחמו).
ועוד נתון מעניין נוגע לקבוצות הגיל: אמריקאים בני דור המלחמה הקרה (בין אם מבוגרים ממש, ובין אם מבוגרים שעוד לא כולם נעשו זקנים), אומרים שיעמדו ויילחמו נגד הפלישה. אמריקאים צעירים, בני דורם של החיילים שלנו, בני ה-18 עד 34, אומרים שיברחו. סליחה, לא יברחו. רק ״יעזבו את המדינה״. כך 48% מהם, לעומת 45% שיישארו להילחם. מעניין היה לדעת מה שיעור האוקראינים בני הגיל הזה, העומדים כעת ברחובות עריהם וממתינים במתח לטנקים הרוסים. אין ספק מה היה קורה, אלמלא עמדו האוקראינים, כולל בני הגיל הזה, להגן בגבורה על מולדתם.
