ניסיתם לדמיין את יציאת מצרים מנקודת מבטם של המצרים? מה הם היו אומרים על האירוע הזה, כיצד היו מתארים אותו. האם היו אומרים, היינו רשעים, העבדנו, רדינו, הגיע לנו, או אולי היו מספרים אותו כך שהם אלה שהיו יחסית בסדר ובני ישראל היו לא כל כך בסדר. עשינו כמה טעויות, הם היו אומרים, כשלנו בהסברה, המנהיגים שלנו לא שעו לאזהרות, אבל בני ישראל ממש הגזימו. הם פעלו ברצחנות, ואז נמלטו עם רכוש רב. כפויי טובה. אירחנו אותם, האכלנו אותם, העסקנו אותם, ותראו איזה גמול קיבלנו. כך הם בני האדם – מספרי סיפורים. על עצמם, הסיפורים בדרך כלל חיוביים, או לפחות חצי חיוביים. על אחרים יש להם הרבה ביקורת.
מתקרבים ליום העצמאות: הזדמנות אחרונה לדרג 25 החלטות מ-75 שנות המדינה. בואו ודרגו!
הסיפורים מייצגים תפיסת מציאות. כך אנחנו מבינים את הסיפור. קחו את הרפורמה המשפטית. גם עליה יש לפחות שני סיפורים. האחד – של קבוצה שמרגישה שקבוצה אחרת רוצה לקיים בישראל משטר שדומה יותר לדיקטטורה מאשר לדמוקרטיה ליברלית. השני – של קבוצה שמרגישה שקבוצה אחרת מונעת ממנה לממש את הניצחון שלה בבחירות ואת ההעדפות המדיניות שלה. אלה מרגישים כמי שרוצים לרמוס אותם, ואלה מרגישים כמי שכבר רומסים אותם. מי צודקים ומי טועים? אתם יודעים את התשובה. את התשובה שלכם, ששונה מהתשובה של מי שיושבת לידכם, או של מי שנוסע אתכם באוטובוס.
הקושי ליישב את הסיפורים, כלומר, את תפיסת המציאות, מקשה גם על מי שמחפשים פשרה. כדי להגיע לפשרה צריך, קודם כל, להסכים על העובדות. הנה דוגמה: חלק ניכר מאוד מהחרדים בישראל אינם מקבלים את הטענה – את העובדה – שהתרומה של חרדים לכלכלה הישראלית נמוכה יותר. הם מתכחשים לעובדה הזאת. בנסיבות כאלה, קשה מאוד לקיים איתם דיון על הצורך שגברים חרדים יצאו לעבודה. למה שיצאו לעבודה? אתם תאמרו, כי ההיעדרות שלהם פוגעת בכלכלה של כולם. הם יאמרו: מה פתאום, היא לא פוגעת. אם אין הסכמה על העובדות, קשה להתקדם לשלב הבא. לה אומרים כדור הארץ שטוח, אלה אומרים הוא עגול. אי אפשר להוציא משלחת מסע משותפת, כי בנסיבות המחלוקת אין מפה שאפשר לשרטט.
זה מצבה של החברה הישראלית בלא מעט תחומים. קריאת מציאות של קבוצה אחת שאיננה מתיישבת עם קריאת המציאות של הקבוצה השנייה, או השלישית, או הרביעית. העובדה הזאת בלטה בתשובות שניתנו לשאלות של המכון למדיניות העם היהודי בסקר השנתי שלו. אתם יכולים לקרוא עוד על הסקר הזה כאן (הניתוח של צוות המדד, פרופ׳ קמיל פוקס ונח סלפקוב), אבל בפסקאות הבאות נציג מתוכו שתי דוגמאות לקושי להתמודד עם קריאת מציאות נבדלת.
נפתח בעניין חשוב, ופשוט. עניין הכוח. הרבה מאוד מילים מוקדשות בשבועות האחרונים לשאלת הכוח בישראל. בידי מי הכוח – הכוח ה״אמיתי״. ישנו הכוח שיסודו בקלפי. מי מקבל יותר קולות ומה יכולתו לתרגם את הקולות הללו להשפעה. במובן הזה, יש כרגע קואליציה עם כוח רב. 64 מנדטים, ויכולת תיאורטית להעביר כל חקיקה ולייסד כל שינוי, אם כל חבריה מסכימים עליו. ובכל זאת, בוחריה של הקואליציה הזאת מתלוננים שוב ושוב שהכוח לא בידיהם. לדעתם, הוא אמור היה להיות בידיהם, שהרי זו מהותה של השיטה הדמוקרטית, שהכוח נמצא בידי מי שניצח בבחירות. אבל הוא לא בידיהם, משום שבמחנה השני ניצבים ישראלים שאינם מקבלים את כללי המשחק (כפי שמחנה הקואליציה מבין אותם). במחנה השני ניצבים ישראלים שמצאו פטנטים להפעלת כוח שאינם נשענים על הצבעה בקלפי אלא על יסודות אחרים: הכנסה גבוהה, שליטה באמצעי יצור, דומיננטיות במוסדות המדינה, כוח בעיתונות, דרגות גבוהות בצה״ל, קשרים בחו״ל, בולטות באקדמיה. גם הדברים האלה נותנים כוח. את הכוח לומר ״או שתעשו כך, או שאנחנו נגיב בכוח״. נכון, את הכוח לנצח בהצבעה בכנסת אין לנו, אבל את הכוח להשבית, לסרב, להגר, להעביר כסף, להשתמט, להפגין, לחסום, לגייס דעת קהל – את כל זה יש.
עכשיו הביטו במציאות שנוצרה והבינו ששתי קבוצות בישראל רואות אותה לגמרי אחרת. מעבר למחלוקת שכמובן מתקיימת על מה שהקואליציה רוצה לעשות, ישנה מחלוקת על המצב שמתקיים בישראל כרגע. אלה אומרים: זאת לא דמוקרטיה (כי הקואליציה נחסמה למרות שיש לה רוב). אלה אומרים: כך נראית דמוקרטיה במיטבה (כי בדמוקרטיה לא רק הרוב נחשב). אצל מי הכוח? הנה גרף המתאר את עמדת הישראלים על שני מוקדי כוח. בית המשפט העליון שואב את כוחו מהחוק ומהציבור, ראשי המפלגות החרדיות שואבים את כוחם מהחוק ומהציבור. לכאורה, אין קשר ביניהם, וגם אין הבדל. לשופטים ולמנהיגים הפוליטיים יש את מידת הכוח שמקנה להם החוק, ושמקנים להם כללי המשחק כפי שהם מתקיימים בישראל. אך מה קורה כאשר אנחנו מבקשים מהישראלים לומר לנו למי יש יותר מדי או פחות מדי כוח? מתקבלת תמונת ראי: מחצית הציבור חושבת שלשופטים יש יותר מדי כוח ולמנהיגים החרדים לא, המחצית השנייה חושבת שדווקא למנהיגים החרדים יש יותר מדי כוח ולשופטים לא.
כמובן, אי אפשר לנתק את תמונת העולם הזאת מהעמדה החברתית-פוליטית של המשתתפים. אבל שימו לב: הם יכלו לומר ״אנחנו תומכים בעמדה החרדית אבל חושבים שלבית המשפט אין יותר מדי כוח״. הם יכלו לומר ״אנחנו מתנגדים לעמדה החרדית, אבל מנהיגי המפלגות החרדיות מקבלים בדיוק את הכוח שהציבור נותן להם״. זה לא מה שהם אומרים: הם אומרים שלשופטים ולמנהיגים יש יותר מדי כוח. כלומר, הם מייצרים תמונת עולם שבה משהו לא לגמרי בסדר. מישהם קיבלו כוח שאיננו באמת שלהם. מישהם עושים משהו שצריך לתקן. זו לא אי הסכמה על העמדות, זו אי הסכמה שיורדת לשורש הלגיטימיות של הכוח שבידי הצד השני.
עכשיו נציג עוד נתון כזה. עוד יותר מעניין ועוד יותר חשוב. הוא מעמת דימוי עם מציאות. וזה הולך כך: לתומכי ימין יש השערה, או אמונה, שתומכי המרכז שמאל ״פחות רוצים מדינה יהודית״. לתומכי המרכז-שמאל יש השערה, או אמונה, שתומכי הימין פחות רוצים מדינה דמוקרטית. האם ההשערה נכונה? התשובה היא לא. כלומר – היא קצת יותר מורכבת מלא. כי תלוי למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים ״פחות רוצים״ (זה נכון לומר שתומכי שמאל פחות רוצים מדינה יהודית מתומכי ימין). זה תלוי למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים ״דמוקרטית״ או ״יהודית״. אבל בגדול – באופן כללי – הטענה לא נכונה. אם אתם מתכוונים שהימין ״לא באמת״ רוצה דמוקרטיה, אתם טועים. אם אתן מתכוונות שהשמאל ״לא באמת״ רוצה מדינה יהודית, אתן טועות. הפער בין הדימוי לבין המציאות גדול מאוד. והוא מוצג בגרף הבא.
בעמודה האדומה, הדימוי. כמעט שמונים אחוז מתומכי הימין חושבים שתומכי המרכז-שמאל פחות רוצים שישראל תהיה מדינה יהודית. כמעט שמונים אחוז מתומכי השמאל חושבים שתומכי הימין פחות רוצים שישראל תהיה מדינה יהודית.
בעמודה הכחולה המציאות: נתאר אותה במדויק כדי שלא יהיה ספק מה אנחנו אומרים. כאשר אנחנו שואלים תומכי ימין ״עד כמה חשוב לך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית״, 94% מהם אומרים שזה חשוב להם. מהם, 73% אומרים ״חשוב לי מאוד״ ועוד 21% אומרים ״חשוב לי במידת מה״. רק 4% מתומכי הימין אומרים שזה ״לא חשוב להם״ ורק 2% מעדיפים מדינה לא דמוקרטית. באותו אופן, כאשר שואלים תומכי מרכז ושמאל ״עד כמה חשוב לך שישראל תהיה יהודית״, 90% מהם אומרים שזה חשוב להם ״מאוד״ או ״במידת מה״. בקרב תומכי מרכז, 60% אומרים ״מאוד״ ועוד 32% ״במידת מה״ (כשזזים שמאלה המשקלים בין ״מאוד״ לבין ״במידת מה״ משתנים, אבל התוצאה המאוחדת די דומה).
שוב – פער בהבנת המציאות. לא שאין הבדלים בין קבוצות בישראל על מרכיבי החזון הישראלי. בוודאי שיש. אפשר להתווכח על השאלה מהי בדיוק דמוקרטיה, וכיצד צריכה להתבטא היהודיות של המדינה. אבל חשוב לשים לב שברמה הכללית, ההצהרתית, יש רצון רחב מאוד שישראל תהיה דמוקרטית (גם הימין רוצה בזה), ושישראל תהיה יהודית (גם המרכז-שמאל רוצה בזה). אם הייתה תחושה אינסטינקטיבית בשני המחנות שזה מה שכולם בעצם רוצים, ושהוויכוח הוא על הפרטים, ולא על המהות, זה היה דיון שנראה לגמרי אחרת. אם הייתה לשתי הקבוצות תמונת מציאות דומה, הבנה מדויקת יותר של הצד השני, זה היה דיון שנראה לגמרי אחרת.
אבל אין. אנחנו קוראים את המציאות המשותפת שלנו דרך משקפיים מעוותות. משקפיים שמעוותות את התמונה, ולכן גם מעוותות את הוויכוח. בליל הסדר, שווה לנסות תרגיל חדש-ישן. ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא…״. נסו את זה: נסו לראות את המציאות כאילו אתם רואים אותה בעיניים של הצד השני. ואחר כך נסו יחדיו לראות אותה כאילו גם אתם וגם הצד השני רואים את המציאות כפי שהיא. מורכבת, שנויה במחלוקת, לא תמיד קלה לניווט – אבל בכל זאת מציאות. כדור הארץ עגול, ולא שטוח. בישראל כמעט כל היהודים רוצים דמוקרטית ויהודית, ולא שום דבר אחר.
חג שמח.
