fbpx

תחזית הגולשים: מי תזכה בגביע?

מדינהאחוז
ארגנטינה 40%
ברזיל 25%
צרפת 14%
גרמניה 6%
אנגליה 5%



המצב הכלכלי



המצב החברתי


אתם שונאים ערבים וחרדים? מה מותר לשאול בסקרים

היו שכינו את השאלה ״הסתה״. היו שהעלו ל״הסתה פרועה״. התפתח ויכוח, שמייד קיבל תו תקן פוליטי. תומכי ימין סבורים שהשאלה היתה לגיטימית, תומכי שמאל סבורים שהיתה לא לגיטימית. מה היתה השאלה? אתה בטח כבר יודעים: ״האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?״. שאלה שהוצגה בסקר של ערוץ 12, והפכה לסקנדל. הפרשן הפוליטי של הערוץ, עמית סגל, רגיל למשוך אש. הוא הגן על השאלה. שר החוץ של מדינת ישראל, יאיר לפיד, תקף אותה, וכינה אותה חרפה. זה לא שגרתי ששר החוץ של מדינה תוקף שאלה בסקר. זה לא שגרתי שנוסח של שאלה בסקר נעשה לויכוח עקרוני על מה מותר ומה אסור בכלל לשאול.

מסכימים או לא? החברה החרדים היא חברה עם יותר ערכים

מסכימים או לא: לישראל יהיה יותר טוב אם יהיו פחות חרדים

שאלה טובה: מה מותר לשאול, ואיך מותר לשאול, ואיך נכון לשאול. מאות רבות של מחקרים נכתבים על השאלה הזאת. סוקרים רציניים עוסקים בה בדקדקנות. הם יודעים שנוסח משפיע. הם יודעים שאופן הצגת השאלה יכול להוביל להבדלים משמעותיים בהתפלגות התשובות. כך שלנוסח יש חשיבות עבור מי שרוצה לדעת באמת מהם הלכי הרוח. ועוד: ישנה טענה שעצם העלאת שאלה בסקר, ואחר כך בערוץ נפצה, מקדמת לגיטימציה לעמדה מסויימת. נניח, שהממשלה נשענת על תומכי טרור. האם הטענה הזאת נכונה? את זה קצת יותר קשה לבדוק, אבל אפשר להסכים שיש בה מידה של סבירות. יכול להיות שעצם העלאתה של שאלה מקדמת לגיטימציה של הלך רוח מסויים.

ומצד שני, אם רוצים לדעת, צריך לשאול. והשאלות לא יכולות להיות רק שאלות נעימות לאוזן. הנה דוגמה. לפני קצת יותר מחמש שנים פורסם סקר של מכון המחקר הנחשב ״פיו״ על החברה הישראלית. בסקר ההוא, נשאלה שאלה בנוסח הבא: ״האם את/ה מסכימ/ה (מסכימים מאוד / מסכימים / מתנגדים / מתנגדים מאוד) לקביעה שצריך לגרש או להעביר ערבים מישראל״. רק יהודים נשאלו את השאלה הזאת. התשובה היתה מטרידה: כ-48% מהם הסכימו עם הקביעה. מכאן, התפצלו התגובות. בשמאל זעקו: הנה ההוכחה שהימין גזעני, שישראל גזענית, שהחברה היהודית נעשית טרנספריסטית. בימין אמרו (ובצדק): השאלה נוסחה באופן לא ברור. ובכל מקרה, לא כזה סיפור גדול. מדובר ב״תחושות בטן״, לא בכוונה לגרש ערבים.

האם ראוי היה שאנשי פיו ישאלו שאלה כזאת? האם לא נתנו בכך לגיטימציה למחשבה שגירוש ערבים ממדינתם עשוי להיות מעשה לגיטימי? הנה עוד דוגמה, מהזמן האחרון. פרסמנו אותה כאן: המכון למדיניות העם היהודי שאל יהודים ״כמה מהערבים קיצונים פוליטית״ (הוא שאל ערבים ״כמה מהיהודים קיצונים פוליטית״). התשובות חשובות, אבל לא לענייננו היום. היום אחנו בעניין השאלות. האם סביר לשאול שאלה כזאת? האם ראוי לשאול שאלה כזאת? היא מאפשרת למשיבים לצבוע מגזר שלם בצבע מסויים – נניח ״כולם קיצונים״ או ״מיעוטם קיצונים״. היא מקשרת את הערביות לתהייה על קיצוניות. היא ממקדת את יחסי היהודים והערבים בזירה של אפשרויות רדיקליות. שאלה לא נוחה. ומצד שני, היא מאפשרת לדעת משהו, ומאפשרת לעקוב אחר משהו. לחוקרים ולמקבלי החלטות אמור להיות עניין בשאלה עד כמה יהודים וערבים רואים אלה את אלה באור שלילי. אמור להיות להם עניין בשאלה אם ישנה מגמה גוברת של ראיית האחר באור שלילי.

ובכל זאת, הטענות נגד הסקר האחרון היו קשות. מדוע? יכול להיות שזו הבמה הבולטת. יכול להיות שזו דמותו של המציג (מעניין לדמיין מה היתה תגובתו של לפיד אם את אותם ממצאים בדיוק היתה מציגה באותו ערב כתבת ערוץ 12 דפנה ליאל, ולא עמית סגל). יכול להיות שזה הנוסח. עלתה טענה שהנוסח למעשה נותל לגיטימציה ל״פייק ניוז״. הימין טופל על הממשלה שהיא נתמכת על ידי תומכי טרור – טענה שקרית. הסקר בוחן האם הציבור מקבל את הטענה השקרית, ובכך מקדם את הטענה השקרית. עם הטענה הזאת יש שתי בעיות. האחת, עצם השאלה האם הטענה שקרית שנויה במחלוקת. יש האומרים כך, ויש גם האומרים אחרת. השנייה – השאלה היתה מדוייקת בניסוח: ״האם אתה מסכים עם הטענה…״. יש טענה, אנחנו רוצים לדעת אם אתה מסכים איתה. האם הטענה נכונה? זה המשיבים מחליטים. האם הטענה קיימת? קשה להכחיש שהיא קיימת. האם ראוי לבדוק עד כמה הציבור מסכים איתה? הנה, זו כבר שאלה של טעם, של הערכת חשיבות השאלה, של מידה. אחד מתוקפי הסקר שאל בסרקזם ״מעניין מה תהיה השאלה בסקר הבא ׳האם אתה מסכים עם הקביעה ש”ערבי טוב זה ערבי מת?׳״. שאלה טובה. שהרי, גם על שאלה כזאת אפשר לומר שהקביעה אכן נשמעת לעיתים, ואולי כדאי לדעת כמה מהיהודים מסכימים איתה. כלומר, ההבדל בין השאלה שנשאלה (ממשלה שנשענת על תומכי טרור) והשאלה שלא נשאלה (ערבי טוב הוא ערבי מת) הוא הבדל של מידה, לא של מהות.

אז אין גבול לנוסח השאלה? נדמה שיש. והגבול הוא של מידה, לא של מהות. הגבול הוא של רלבנטיות. האם מותר לשאול ״האם נכון או לא נכון שיהודים מדברים יותר מדי על מה שקרה להם בשואה״. הנה, שאלה מזעזעת באמת. היא נשאלת מדי שנה, בסקר של הליגה נגד השמצה. למה נשאלת? כי בעיני מנהלי המחקר של הליגה זו שאלה שמאפשרת לזהות תחושות של אנטישמיות. הם שואלים גם ״האם נכון או לא נכון שיהודים אחראים לרוב המלחמות בעולם״. עוד שאלה איומה, שבודאי עלולה לעודד סטריאוטיפים אנטישמיים. אבל היא נשאלת, מאותה סיבה. גם בישראל נשאלות שאלות דומות. בסקר החדש של המדד, שאנחנו מזמינים אתכם להשיב עליו, אנחנו שואלים האם אתם מסכימים עם האמירה ש״אם יהיו פחות חרדים, מצבה של ישראל יהיה יותר טוב״. זו לא שאלה נעימה. אבל חשבנו שיש לה מקום (לצד שאלות אחרות, שלא כולן אמירות שליליות על החרדים).

עכשיו נחזור לדיון המקורי: האם הטענה שהממשלה לא לגיטימית בגלל שהיא נשענת על תומכי טרור היא טענה משמעותית בשיח הציבורי? נדמה שכן. האם לתשובה על השאלה הזאת עשויה להיות השפעה ישירה על יכולתה של הממשלה להתקיים? נדמה שכן. לכן – ראוי לשאול שאלה כזאת. האם אפשר היה קצת לשפר את הנוסח? בהחלט יכול להיות. אולי משהו כמו: ״גורמים בזירה הפוליטית העלו את הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור, האם את/ה מסכימ/ה או לא מסכימ/ה עם הטענה הזאת?״ אבל לא בטוח שזה היה משנה הרבה. לא בטוח שזה היה משנה את שיעור התשובות. לא בטוח שזה היה משפיע על רמת הכעס שספגו השואלים. כי האמת צריכה להיאמר: לא השאלה היא העניין, הממשלה היא העניין, והשיח המקוטב הנוגע לשותפות היהודית-ערבית, שיש שרואים בו נס, ויש שרואים בו אסון. הסוקרים הם רק השליחים.

, , , , , , ,



02/12/2022גידול בהשכלה, בתעסוקה ובצריכה, אבל היישובים הערביים נשטפים בדם מירב ארלוזורוב, הארץ
מינוי מעוז הוא תחילת הסוף של החינוך הממלכתי שי פירון, Ynet
האנשים שמריעים לסוף האנושות (אנגלית) Adam Kirsch, The Atlantic
יום אבל על הקמתה של ישראל מנוגד לרוח האו"ם עדי שורץ, ישראל היום
איזנקוט הפך למטרה החדשה של הביביזם בן כספית, מעריב
האירועים בגדה מרמזים על כיוון אחד: התלקחות עמוס הראל, הארץ
ברית המיעוטים המודרים: מנחם בגין ונאום הצ'חצ'חים אלעד נחשון, השילוח
למה בחוק שיגרום למשכנתה לא לעלות אין היגיון? שאול אמסטרדמסקי, כאן חדשות
אנחנו בדרך למלחמת כל בכל. מלחמת נתניהו אורי משגב, הארץ
האם לאילון מאסק פשוט היה מזל? (אנגלית) Megan McArdle, Washington Post