לא כל מה שאמר היו דברי חוכמה. לא כל מה שכתב היה שווה את טרחת הקריאה. אבל גם במירעו, א.ב יהושע היה טוב מרובנו. נמרץ, תוסס, שמח. אולי זה הסוד: שמח. קשה היה שלא לחבב אותו, קשה היה שלא להנות ממפגש או שיחה איתו. קשה היה לכעוס עליו, גם כאשר ניסה להרגיז. הנה שמאלן מדופלם שלא הואשם בחמיצות, ולא בהתנשאות. אולי משום שלא היה ספק אפילו לרגע שיש בו אהבה גדולה לעם ולארץ. אולי משום שהקפיד קצת פחות לומר רק דברים שנשמעים כדברי חוכמה, והקפיד קצת יותר לומר את אשר על לבו.
מחירי השכירות נראים מטורפים? בואו והשיבו לסקר השוכרים והמשכירים
מסכימים או לא מסכימים? ״החברה החרדית היא חברה עם יותר ערכים״
בימים הבאים נדבר ונחשוב לא מעט על יהושע, על יצירתו, על עמדותיו, על תרומתו לתרבות העברית. הוא בוודאי תרם הרבה, כולל כמה ספרים שטלטלו את קוראיהם (בעיני, מר מאני הוא החשוב שבהם). כולל כמה רעיונות שממשיכים להדהד בשיח הציבורי (בזכות הנורמליות). אבל נדמה שמה שיחסר לא פחות מאלה הוא אישיותו הציבורית. יחסר מי שגם כשהטיף, לא נשמע כמטיף. יחסר מי שגם כשניסה להתנבא, לא הצליח להישמע נבואי.
השיחה העיקרית שיצא לי לנהל איתו, שנמשכה הלוך ושוב לאורך השנים, כי בכל פעם שנפגשנו נזכר באירוע ״ההוא״, החלה במפגש בוושינגטון. אני ישבתי בקהל, הוא ישב על הבמה. ישב ודיבר, בהתרגשות האופיינית לו, אבל לא בשפתו. הוא דיבר באנגלית, וזו הייתה בעיה. הוא דיבר לאמריקאים, וגם זו הייתה בעיה. השפה לא היתה מדוייקת, כי יהושע היה מדוייק רק בעברית. השפה לא הייתה מדוייקת, כי יהושע היה מדוייק רק בישראלית. כאשר אמר ליהודי אמריקה ש”ליהדות מחוץ לישראל אין כל קיום״, הם נעלבו. כאשר אמר להם שהם “מתעסקים ביהדות של חבר ושחק… מחליפים זהות כמו שמחליפים ז’קטים״, נאטמו למסר שניסה לשדר. אבל זה מה שחשב עליהם. יהושע חשב שיהודי ״שאיננו גר בישראל ומשתתף בקבלת החלטות יומיומית שכולה יהודית – בהיות המדינה יהודית – איננו מחזיק בזהות יהודית שיש לה משמעות כלשהי״.
זה היה לפני עשור ומחצה. חשבתי שיהושע מחמיץ הרבה ממה שקורה לחברה היהודית בתפוצות. היום אני חושב כך קצת פחות. חשבתי שיהושע טועה. היום אני חושב כך קצת פחות. יהושע קרא מה שכתבתי בעיתון והתקשר להתווכח ולהסביר. הוא קצת כעס, כי הדיווח עורר מהומה. הוא קצת שועשע, כי חשב שעורם הדק של האמריקאים רק מוכיח עד כמה הוא צודק. מאז, כמעט בכל פעם שדיבר על יהדות אמריקה חזר לאותו מסר. שוב ושוב ניסה להתאפק, לדייק, לעשות את זה בצורה קצת יותר מנומסת, שוב ושוב נסחף ברטוריקה של עצמו.
לפני שמונה שנים בערך, נקראתי להנחות דיאלוג בין יהושע לבין הסופרת היהודית-אמריקאית ניקול קראוס. שוב קצת התפלאתי שיהושע לא לומד לקח. שוב קצת שועשעתי, כמותו, מהמהומה. שלא כמו בפעם הקודמת, בפעם הזאת החלטתי לנסות להגן עליו. כתבתי על קראוס, שביקרה את יהושע, ועל הסופר ראובן נמדר, שגם הוא ביקר אותו, את המשפטים הבאים ״המשימה שלהם היא הקלה יותר – השקפת עולמם היא האופנתית יותר. הוא נשמע כמו הקול של העבר, בעוד שהם נשמעים כמו הקול של העתיד. הוא נשמע כמו דינוזאור, בעוד שהם נשמעים אורבניים וקלאסיים… הוא זה שלקח על עצמו משימה מכבידה יותר להביע השקפת עולם שהיא אפילו לא קצת-אופנתית. הוא זה שמסתכן בכך שיהפוך למטרה ללעג. ובכל זאת הוא לא מוכן לתת לזה לבלום את הדחף להשמיע את טענתו. זו עמדה ראויה לשבח עבור סופר״.
יהושע השמיע את דעתו. תמיד השמיע, ותמיד את דעתו – ולא דעות שנשמעו כאילו מישהו שלף אותן ממגירת הדעות הנכונות. יש והיו בישראל לא מעט סופרים טובים, חלקם טובים כמו יהושע. רק מעטים מהם, אם בכלל, מצליחים להשמיע את קולם בשיח הציבורי כמו יהושע, להישמע בסבלנות, לפחות באוזני ישראלים, גם כשהדברים נוקבים, או מרגיזים. נדמה לי שזה בגלל שיהושע נשמע כמו מוזיקה בהופעה חיה, ולא כמו מוזיקה שהוקלטה באולפן. יהושע השמיע את קולו, כולל זיופים קטנים, כולל סטיות מהקצב, כולל חריקת גיטרה לא מתוכננת. יהושע השמיע את קולו בלי להקפיד לכתוב פרטיטורה מדוקדקת, בלי לוודא שכל תו שלא נוגן כראוי נמחק מההקלטה, בלי להישמע מהוקצע-מדי, מתוכנת-מדי, מחושב-מדי. יהושע נשמע כאילו הוא אומר מה שהוא חושב. מה שהאמריקאים התקשו לסבול, זה בדיוק מה שהישראלים אוהבים. יהושע, בזה אין ספק, בחר בישראלים – כך שברור שהם בוחרים בו בחזרה.
