תכף נציע כאן ניסוי מחשבתי קצר. מטרתו לברר האם ועד כמה עמדת ישראל בשאלת קליטת פליטי אוקראינה סבירה או לא סבירה. אבל לניסוי צריך להקדים כמה הקדמות.
הקדמה ראשונה: בימים האחרונים מתערבבות טענות מדרגים שונים על עניין ההגירה. חלקן טענות טכניות (ישראל לא הבינה את גודל השעה – טענה מרכזית של נחום ברנע), חלקן טענות עובדתיות (המספר שישראל קולטת נמוך מחלקה היחסי – זו לדוגמה טענתו העיקרית של רביב דרוקר, המגובה גם בבדיקה של גלובס), חלקן טענות מהותיות (ישראל לא צריכה לקלוט בעיקר יהודים – כטענת אמנון אברמוביץ׳). לכל אחד מסוגי הטענות יש מקום, אבל יש הכרח להכיר בכך שאלה טענות שאין מה לערבב אותן לסלט אחד. דיון על הערכות מוקדמת הוא דיון אחד. דיון על קשיחות של פקידי הגירה הוא דיון אחר. דיון על חלקה של ישראל לעומת אחרים הוא דיון אחר. דיון על חובתה המוסרית של ישראל הוא דיון אחר. ובמילים פשוטות: אפשר להיות בעדיעילות ונעימות – ועדיין נגד קליטת לא יהודים; אפשר לחשוב ששרת הפנים שקד התנהלה בפזיזות – ועדיין להעריך שעמדתה המהותית היא העמדה הנכונה; אפשר לומר שישראל מזייפת בעניין המכסות – ועדיין לתמוך במדיניות שמעודדת בעיקר קליטת יהודים; וכן הלאה.
הקדמה שנייה: טענות מוסריות הן טענות בעיתיות משום שאין לישראלים מערכת אחת של מוסר המקובלת על כולם. יש מי שהמערכת המוסרית שלהם מתעדפת ״מדינה יהודית״ על פני ״זכויות אדם״, ויש מי שלהפך. יש מי שסבורים שהלקח המוסרי מהשואה הוא שכל עם צריך לדאוג לעצמו, ויש הסבורים שהלקח המוסרי מהשואה הוא שכל עם צריך לדאוג לכל עם אחר. לכן, כל הדיבורים על ״מוסר יהודי״ שנשלפים מהכיס בעת הצורך נופלים על אוזניים אטומות. לתמר זנדברג יש מוסר יהודי. לבצלאל סמוטריץ׳ יש מוסר יהודי. וזה לא מקדם אותנו אפילו במילימטר להסכמה על השאלה איזה פליטים ישראל צריכה לקלוט.
מה יותר חשוב: תחבורה ציבורית בשבת או הורדת מחירים? בואו להשתתף במבחן הדת והמדינה
בואו לדרג (או לחזור ולדרג) מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה – האם זה בנט או אולי נתניהו
הניסוי המחשבתי שלנו, הוא בסך הכל חומר למחשבה, לפני שמאמצים דעה אוטומטית כזאת או אחרת על הפליטים. אגב, להערכתי, חלק ניכר מהמגיבים, המתקוממים והזועקים בעניין הפליטים עשו בדיוק את זה: הגיבו תגובה אוטומטית לסיטואציה חריגה. אצל חלקם זה התבטא באוטומציה, שהפריעה להם לזהות שהאירוע הפעם שונה, דרמטי, ולכן מחייב חשיבה מחדש ולא שליפה של הפתרונות המוכרים מימי שגרה. אצל חלקם זה התבטא באוטומציה של הפוליטיזציה, כלומר, ״אם זה מה שמיכאלי/שקד/ חושבת אז אני חייבת לחשוב הפוך״. במקום לחשוב על המהות, מאמצים עמדה לפי מחנה פוליטי.
עכשיו הניסוי:
נניח לצורך קלות החישוב, שמאוקראינה נמלטים בדיוק תשעים אלף פליטים.
נניח שיש רק שלוש מדינות שזמינות לקלוט אותם.
נניח שהתשעים אלף מחולקים כך: חמישים אלף מהם יהודים, עשרים אלף מהם קתולים ועשרים אלף מהם שייכים לכנסייה האורתודוכסית האוקראינית (הנצרות באוקראינה היא עניין מסובך, לא נסביר אותו כאן – פשוט נניח שמדובר בנוצרים שאינם קתולים).
נניח ששלוש המדינות הן ישראל (היהודית), פולין (הקתולית), אסטוניה (האתאיסטית, עם מיעוט אורתודוכסי משמעותי).
נניח שאין הבדל משמעותי ביכולת להעביר פליטים לשלוש המדינות, ואפשר לעשות זאת ביעילות ולספק לפליטים שירותים דומים בכל שלוש המדינות.
עכשיו נקבע את העיקרון הבא: לפליטים יהיה נוח יותר במדינות שבהן התרבות מתאימה יותר לזהותם ולמצבם, או לפחות לא שונה באורח דרמטי מהתרבות שלהם.
בנסיבות האלה נקבל את ההחלטה הבאה: עשרים אלף פליטים קתולים יעברו לפולין. עשרים אלף פליטים אורתודוכסים יעברו לאסטוניה (לא אידיאלי, אבל זה מה שיש). חמישים אלף פליטים יהודים יקלטו בישראל.
עכשיו נשאל: האם אתם מזהים כאן בעיה? במילים אחרות, האם יש לגנות את ההסדר המוצע בניסוי הזה, משום שקבע שהפליטים יחולקו בין שלוש המדינות על פי מפתח דתי, ולא פיזר אותם באופן אקראי (נניח, שלושים אלף לכל מדינה קולטת, או מספר אחר, המחושב לפי גודל המדינה)?
וביחס לישראל נשאל: האם במקרה כזה, שבו מלאה את חלקה המספרי באופן ברור (היא קלתה יותר מכפלים מהאחרות), יש לגנות את ישראל משום שקלטה רק יהודים?
כאמור, ניסוי מחשבתי. לטעמי יש בו תועלת, כי התשובות על השאלות שעולות ממנו מאפשרות לזהות האם העמדה שלכם בעניין הפליטים נוגעת לעניינים טכניים (לא קלטנו מספיק, זייפנו במספרים, לא התייחסנו יפה, לא נערכנו, לא הבנו את גודל השעה, לא זיהינו שמתפתחת בעיה תדמיתית), או לעניינים מהותיים (משהו כמו, ישראל צריכה לקלוט לא יהודים בכל מקרה, כדי להדגיש את מחויבותה המוסרית לפליטים באשר הם). כאמור, זה לא אותו דבר. כאמור, אפשר לחשוב שישראל עשתה הרבה שגיאות טקטיות בניהול ההערכות למשבר הפליטים, ועדיין להסכים שהמדיניות העקרונית שלה נכונה.