fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

ביידן החליט להסתכן. ועוד הערות על איזון במלחמה

1.

האם האמריקאים תומכים במלחמה או מנהלים אותה? הם בוודאי תומכים בישראל, ועל כך זכאים להוקרה. ישראל צריכה לצידה את כוח ההרתעה האמריקאי, היא צריכה את משלוחי הציוד, את התמיכה הדיפלומטית, את ההרגשה הפסיכולוגית שאינה לבד. היא צריכה את כל אלה, וצריכה להיות מוכנה לשלם על הסחורה הזאת. שום דבר לא בא בחינם.

ישראל צריכה עוד משהו: לנצח במלחמה שהיא מזהה כמלחמת קיום. לא משום שחמאס או חיזבאללה יכולים להשמיד אותה מחר, אלא משום שישראל חלשה, מורתעת, מוכה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן בשכונה הזאת. גם האמריקאים מבינים זאת, אבל לאמריקאים יש עוד הרבה עניינים על הראש, אינטרסים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים. הערכתם את האיום לא זהה – לא יכולה להיות זהה – להערכה שלנו. הם במצב תודעתי אחר. הם מתמודדים עם דילמות אחרות.

ביום ביקורו של הנשיא ביידן יש להודות לו בהרכנת ראש. התמיכה האמריקאית היא נכס יקר ערך כל עוד היא מאפשרת לישראל לממש את מטרותיה העיקריות במלחמה. שמירה על הנכס מחייבת דיאלוג, שמשמעותו איזון בין צורך ללכת לקראת האמריקאים בכל מקום שאפשר, לבין הצורך להתעקש מולם בכל מקום שצריך. ובמילים בוטות: אין תועלת בהפסד במלחמה שהייתה לה תמיכה אמריקאית.

2.

גם הנשיא ביידן עלול להתמודד עם שאלה מורכבת שתחייב אותו לאזן בין אינטרסים, התחייבויות ורצונות.

נחזור למה שעשה עד כה: נאום נחרץ, אזהרה נחרצת, משלוח של נושאות מטוסים לזירה, ביקור בזק נשיאותי. כל אלה מבטאים מחויבות שהולכת ומעמיקה בעימות המקומי שהתפתח בין ישראל לבין חמאס.

מה מטרת המחויבות? לגבות את המאמץ הישראלי לעקירת חמאס, ובלימת הסכנה שהעימות יתלקח ממקומי, לאזורי (לגלובלי). וצריך לומר: ביידן לקח סיכון לא מבוטל. הוא שיגר אזהרה לחיזבאללה ואיראן. בכך, לפחות במידת מה, מסר את גורלו בידיהם. ברצותם, המנהיגים השיעים יזהרו, ברצותם, יתגרו. ואם יתגרו, יעמידו את ביידן  בדילמה. האם הוא מגיב בנחרצות, ובכך מעמיק עוד יותר את המעורבות האמריקאית במלחמה, עד כדי סכנה לפגיעה בכוחות אמריקאים. או שמא הוא לא מגיב בנחרצות, ונסוג כפי שעשה הנשיא ברק אובמה לאחר שהסורים החליטו להתעלם מ״הקו האדום״ שמתח לפני כמה שנים.

זה מצב לא פשוט לנשיא אמריקאי, בטח שלא בשנת בחירות. אם יעמיק מעורבות, יואשם בכך שהוא מסבך את ארה״ב במלחמה. אם ייסוג ממעורבות, יואשם בכך שמילה שלו לא מילה ואיום שלו לא איום. הבוהן שביידן טבל במימי הים התיכון נעשתה לקרסול, אחר כך לברך, ועכשיו ביידן טובל כבר כמעט עד הישבן. לא בטוח שחיזבאללה ואיראן יחליטו להתגרות בו, כי מהלך כזה, של התגרות במעצמת העל העולמית, הוא דבר מסוכן מאוד. אבל אם בכל זאת יעשו זאת, ביידן ייאלץ לבצע תמרון לא פשוט. תמרון של מלחמה.

3.

נקצר ונאמר שכמעט כל מה שיקרה כאן בשבועות הבאים הוא תוצר של כורח לאזן בין רצונות ומטרות.

ישראל רוצה להימנע ממלחמה בצפון, אבל רוצה לשמור על כוח ההרתעה שלה. היא מוכרחה לשקול כל הזמן מה האיזון הנכון. מעבר לרף מסוים של התגרות בצפון, היא לא תוכל שלא להגיב באופן שיפתח חזית חדשה. למה? כי אין טעם לנצח מלחמת הרתעה בדרום ובמקביל לספוג מכה קשה להרתעה בצפון.

ישראל רוצה לנצח, ורוצה להחזיר את החטופים בשלום. גם זה מחייב איזון. אפשר לומר ששתי המטרות – ניצחון והחזרת החטופים – הן מטרות העל של המלחמה. אבל קל מאוד לדמיין הרבה מאוד תסריטים שמעמידים את המטרות האלה בהתנגשות. בתסריטים האלה ישראל תיאלץ לחשוף או להחליט את מטרת העל האמיתית שלה, זו שגוברת על המטרה השנייה.

ישראל רוצה לנצח ורוצה להימנע מפגיעה בחפים מפשע. היא נדרשת לאזן. האו״ם וארגוני זכויות אדם תובעים שלא תפגע בכלל בחפים מפשע, ולמעשה מציעים לה לוותר על כל אפשרות לניצחון, שהרי אין שום דרך לנהל מלחמה בשטח אורבני, מול ארגון כמו חמאס, בלי שיפגעו חפים מפשע. זה פתרון קל ולא מתקבל על הדעת. גם החלטה להתעלם לחלוטין מהצורך להימנע מפגיעה בחפים מפשע היא פתרון קל. הפתרון הקשה – והנכון – הוא איזון נכון בין ההכרח לנצח לבין השאיפה החשובה שלא לפגוע במי שאין צורך לפגוע.

, , , , , , , , , , ,