בחירות 2020 היו הגרועות ביותר למועמד רפובליקני במדינת ג׳ורג׳יה מאז בחירות 2000. עשרים שנה. ג׳ורג׳ בוש קיבל בג׳ורג׳יה 55% מהקולות ואז 58%. ג׳ון מקיין, בחירות 2008, קיבל 52%. מיט רומני, בחירות 2012, 53%. דונלד טראמפ, בחירות 2016, 51% – ואז, בשנת 2020, באה הירידה. אמנם קלה, ובנסיבות רגילות כמעט לא מורגשת: טראמפ ירד מקצת פחות מ-51% לקצת יותר מ-49%. אבל זה הספיק. זה אפשר לג׳ו ביידן לנצח. ניצחון בשתי עשיריות האחוז. ״תמצאו לי 11 אלף קולות״, התחנן, דרש, הנשיא טראמפ בשיחת טלפון שתככב במשפטו על ניסיונות להטות את תוצאות הבחירות. אבל הקולות לא נמצאו, וטראמפ הפסיד. הפעם האחרונה לפני 2020 שבה מועמד דמוקרטי ניצח בג׳ורג׳יה הייתה שנת 1992, מערכת הבחירות הראשונה של ביל קלינטון. ארבע שנים אחר כך, ג׳ורג׳יה העבירה את קולה לבוב דול, אבל לקלינטון היו מספיק מדינות אחרות כדי לנצח. לא בטוח שגם לביידן יהיו. לא בטוח שבלי ג׳ורג׳יה יוכל גם הוא לנצח.
חצי שנה לבחירות בארה״ב, וביידן מפגר אחר טראמפ בג׳ורג׳יה. ביום שני, כשישראל עסוקה ביום הזיכרון ובכניסת יום העצמאות מכדי לשים לב, פורסמו סקרים בשש מדינות מתנדנדות. טראמפ מוביל בחמש מהן. בג׳ורג׳יה הוא מוביל בבטחה. ואלה שש מדינות שביידן ניצח בכולן לפני שלוש וחצי שנים. ואלה שש מדינות שמתוכן ביידן צריך לנצח לפחות בשלוש – בהנחה שלא יפסיד מדינות אחרות, שאינן מתנדנדות. אם ינצח בויסקונסין, בפנסילבניה ובמישיגן, ינצח בבחירות. בויסקונסין הוא מוביל בקרב בוחרים רשומים ומפגר בקרב בוחרים שצפויים להצביע. בפנסילבניה הוא מפגר בקרב שני קהלי הבוחרים. במישיגן הוא מפגר בקרב רשומים ומוביל בקרב צפויים.
על מישיגן אנחנו שומעים מעת לעת, בגלל שיעורם הניכר יחסית של בוחרים ממוצא ערבי, המסתייגים – או הסתייגו – ממדיניותו של ביידן ביחס למלחמה בעזה. על מישיגן נהוג לומר: ביידן מנווט לכיוון שמאל, כדי לא לפגוע בסיכוייו לנצח במישיגן. נכון? לא נכון – קובע מרק פן. גם את הניתוח שלו, כמו את ששת הסקרים, אפשר היה למצוא השבוע בעיתון ניו יורק טיימס. חלק מהקוראים אולי מזהים את השם: פן ערך סקרים עבור מנחם בגין, לקראת הבחירות הצמודות מאוד של 1981. הוא היה הסוקר של ביל קלינטון לקראת בחירות 1996. הוא ייעץ לטוני בלייר במערכת הבחירות השלישית שלו בבריטניה. הוא עזר להילרי קלינטון להיבחר לסנאט בשנת 2000, ועזר לה להפסיד במירוץ הפריימריס לנשיאות של 2008. ההפסד הזה קלקל את יחסיו עם המפלגה הדמוקרטית. פן, כך נטען, הגיע עד כדי פלירטוט עם טראמפ, אך לא עבד עבורו.
פן הוא הסוקר שמנפק מעת לעת את סקרי האריס, שמצוטטים בהרחבה גם אצלנו, ומציירים תמונה לא שגרתית של דעת הקהל האמריקאית על עזה וישראל. סוקרים אחרים כבר הטילו ספק באמינותם ורצינותם. מי שרוצה להתעמק בזה, ימצא בקלות מאמרים מתאימים, של דיוויד ויגל, וויל סלטן ואחרים. כותבים שעסקו בזה ברצינות. ״אם מר ביידן רוצה לשרת עוד ארבע שנים״, פן כתב השבוע, ״עליו להפסיק להיגרר לשמאל ולהתוות מסלול אחר, קרוב יותר למרכז, שמדבר לבוחרים שמעדיפים פשרות דו-מפלגתיות לנושאי הליבה שלנו, כמו משמעת תקציבית ואמריקה חזקה״. ועוד כתב: ״הקמפיין של ביידן עשה טעות חמורה ביחס לישראל״. בעניין הזה מסכימים איתו גם כמה מהמבקרים של פן, ושל ישראל, כמו ג׳ונתן צ׳ייט, שכתב (בניו יורק מגזין): ״התייצבות לצידם של מפגינים לא אהודים לא תטפל במקור הבעיה של ביידן״ (לדעת צ׳ייט – הכלכלה).
כך או כך, פן סבור שביידן טועה ביחסו לישראל. הוא משיא לו את אותה עצה שהשיא בזמנו לביל קלינטון: פנה למרכז. קלינטון ניצח בקושי רב בבחירות 1992, מפלגתו הוכתה קשות בבחירות האמצע של 1994, שהכניסו לזירה גל חדש של צעירים רפובליקנים בהנהגתו הכריזמטית של ניוט גינגריץ׳, ולקראת 1996 חיפש כיצד להתאושש. פן אמר: למרכז. מדיניות כלכלית שמרנית למדי, יד קשה נגד פשע. קלינטון שמע, יישם וניצח. פן סבור – או לפחות כותב שהוא סבור – שגם ביידן צריך לעשות כמותו. למה ״לפחות כותב״? כי בניגוד למה שעשה לפני שלושים שנה, כאשר היה ברור שפן רוצה בניצחון של קלינטון, ונותן לו את העצה הטובה ביותר שיש באמתחתו, הפעם לא ברור שהוא רוצה בניצחונו של ביידן. כך שיועציו של הנשיא קוראים את עצותיו ושואלים את עצמם, האם מטרתו להועיל או להזיק, האם הוא מנתח את המציאות באזמל של פרשן נטול פניות, או במטרה לגרום לביידן לעשות מהלכים שיפגעו בסיכוייו.
בדבר אחד פן צודק: ביידן לא במצב טוב. גם לא אחרי שהחל משפטו המתוקשר והצהבהב של טראמפ. גם לא אחרי שנעשתה פניית הפרסה שלו ביחס לישראל. גם לא לנוכח נתונים כלכליים סבירים ומעלה שנחשפים מחודש לחודש. ביידן מפגר בחמש משש מדינות מפתח. מה שאומר שהוא עלול בהחלט להפסיד. מה שאומר שדונלד טראמפ עלול בהחלט לחזור. מה שאומר שייתכן – בהחלט ייתכן – שבעוד חצי שנה, ועוד כמה שבועות של חילופי משטר – הזירה הגלובלית תטולטל מחדש כהוגן. ולדימיר פוטין יצטרך לשקול את מצבו מחדש, והסינים יביטו בטראמפ וישאלו את עצמם מה בכוונתו, והאוקראינים, והאיחוד האירופי, ואיראן, וטורקיה – וגם ישראל.
