נשיאים אמריקאים החלו לבוא לישראל רק בשנות השבעים. ביקורים נעשו להרגל רק משנות התשעים. היו שביקרו יותר, כמו ביל קלינטון. היו שבאו קצת פחות. אבל מאז קלינטון כולם באו. גם בוש, גם אובמה, גם טראמפ, עכשיו גם ביידן. למה באו? כל אחד מסיבותיו. לעיתים היתה סיבה דרמטית, כמו הלוויתו של ראש הממשלה יצחק רבין. לעיתים סיבה מדינית או פוליטית – קלינטון בא גם כדי לנסות לסייע לשמעון פרס לנצח בבחירות של 1996 (בהצלחה חלקית – פרס רק כמעט ניצח). היו שהיתה להם עילה חגיגית: הכהונה של בוש נפלה על שנת השישים למדינה. היו שהיה להם צורך להוכיח משהו – אובמה בא כדי שלא יאמרו שהוא נגד ישראל (המשיכו לומר).
בואו לסקר המתגלגל של המדד: אם הבחירות היו נערכות היום, למי הייתם מצביעים?
ביידן הוא הראשון שמשתמש בישראל כתירוץ. הוא כבר היה כאן הרבה, כך שלא סקרנות מניעה אותו. הוא כבר הוכיח אינספור פעמים שהוא אוהד ישראל, כך שגם זה לא העניין. פוליטיקה? ביקור בישראל לא מסייע לו, וגם לא ליאיר לפיד. מדיניות? לביידן אין הרבה מה להציע בעניין שחשוב לישראל, איראן, ואין לו הרבה סיכוי לקבל בעניין שחשוב לאגף השמאלי של מפלגתו, הפלשתינים.
אז למה הוא בא? כבר הזכרנו את קלינטון, שביקר כאן יותר מכל האחרים. ג׳יימס קארוויל, יועצו הפוליטי של קלינטון, היה מי שטבע את המשפט המוכר ״זו הכלכלה, טמבל״. הוא לא תמיד נכון, אבל במקרים רבים נכון. בוודאי עכשיו. ואם תרצו, לא ״הכלכלה, טמבל״ אלא ״האנרגיה, טמבל״. האמריקאים מביטים בעיתונים שלהם הבוקר, והאלמנט הוויזואלי העיקרי איננו תמונתו של ביידן ביד ושם, אלא גרף המתאר את נסיקת האינפלציה. ככל שהגרף עולה, סיכויי המפלגה הדמוקרטית להינצל מתבוסה בבחירות אמצע הקדנציה יורדים.
למי שרוצה להעמיק בפרטים, הקרב על הסנאט מתמקד כרגע בשאלה האם הדמוקרטים יצליחו לנצח בשלושה מתוך ארבעה מושבים תחרותיים (ניו המפשייר, נבדה, אריזונה, ג׳ורג׳יה). אם אחוזי התמיכה בנשיא יהיו גבוהים, אולי יוכלו לנצח בהם. אבל הם צריכים להיות גבוהים לא בנקודה או שתיים, אלא בערך בעשרה אחוזים יותר. מבט משווה למצבם של נשיאים בעבר מלמד עד כמה ביידן בצרות.
זו כמובן לא אשמתו בלבד. אמריקה נעשתה מקוטבת יותר, וכפי שאפשר לראות בגרף, הרבעון השישי הוא לא רבעון מוצלח לרוב הנשיאים. לשני בני משפחת בוש היה מזל במובן הזה – לאחד התפרקות של האימפריה הסובייטית, לשני פיגועי טרור שהובילו את ארה״ב למלחמה בטרור. המשברים העולמיים הזניקו את התמיכה בנשיאים הללו, אך המשבר העולמי באוקראינה לא מספק לביידן מקפצה דומה, למרות שהתנהלותו בשלבים המוקדמים של המשבר, והצלחתו בגיבוש החזית העולמית נגד רוסיה, מצדיקות בהחלט מנה של קרדיט.
אנרגיה – זה הסיפור הגלובלי המרכזי שהאמריקאים והאירופים מחוייבים לעסוק בו. המלחמה באוקראינה, בצירוף לסנקציות על איראן (שישראל דורשת להחמיר), בתוספת מתיחות עם הסעודים, בתוספת תביעות לרסן את צריכת הדלק מסיבות סביבתיות – כל אלה מקשים מאוד על ניהול שוק אנרגיה יעיל וזול. האנרגיה מתייקרת וגוררת אחריה את שאר המוצרים. האנרגיה מתייקרת, וכבלים אידיאולוגיים ומדיניים מקשים על האמריקאים להתנהל בגמישות הנדרשת בנסיבות כאלה. עין אחת על הפרוגסיבים והירוקים (שלא רוצים נפט), עין אחת על תומכי זכויות אדם (שלא רוצים סעודיה), עין אחת על סין (שמנצלת את מתיחות האמריקאית עם איראן וסעודיה), עין אחת על רוסיה (שידה על ברז הגז לאירופה). מדיניות קשה לעשות מזה.
