בדיעבד קל להסביר. קל מאוד. כל אחד היה יכול לראות שדונלד טראמפ ינצח. למה? שתי סיבות. ראשונה – כי רוב גדול של אמריקאים אינם מרוצים מעבודתו של הנשיא המכהן, ג׳ו ביידן, ובאופן היסטורי, כאשר שיעור האמון בנשיא נמוך המפלגה שלו מפסידה. לפי הסקרים אתמול, ארבעים אחוז מהאמריקאים נותנים אמון בביידן. שנייה – כי רוב האמריקאים סבורים שאמריקה צועדת בדרך הלא נכונה. ובאופן היסטורי, כאשר זה מה שהאמריקאים חושבים, הם עושים את הדבר הטבעי ומחליפים את ההנהגה.
וכל זה היה ידוע עוד הרבה לפני הבחירות. כל זה היה ידוע עוד לפני שג׳ו ביידן נאלץ לפרוש, לפני שירו בטראמפ, לפני שקמלה האריס התבררה כמועמדת סולידית, שהצליחה להתקרב לקו הגמר, גם אם לא לחצות אותו. כל זה הוא נתון בסיסי על הבחירות: האמריקאים לא מרוצים – האמריקאים מחליפים את מי שיושב בראש הפירמידה.
אפשר אפילו לטעון את הדבר הבא: אם זה לא היה טראמפ, זה היה נגמר בניצחון הרבה יותר גדול לרפובליקנים. כמובן, אין דרך להוכיח את זה, כי אין לנו גישה ליקום מקביל שבו קורים הדברים המעניינים באמת. אבל זו טענה שבטח אפשר להגן עליה תיאורטית. מועמד רפובליקני גנרי, שמעורר פחות התנגדות, היה נהנה מכל היתרונות שציינו (האמריקאים לא מרוצים מהתפקוד של ההנהגה הדמוקרטית), ולא סובל מכל החסרונות של טראמפ (ויש לא כמה חסרונות, שלא זה המקום למנות, כי המאמר יתארך מאוד).
כאמור, כל זה בדיעבד. מראש היה קשה לדעת מה יגבר: החסרונות המסוימים של טראמפ, או תחושת קוצר הרוח כלפי השלטון. ומה שקרה הוא שקוצר הרוח ניצח. כפי שהחיים במדינות רבות, כולל ישראל, מוכיחים לעיתים קרובות, לאזרחים יש סיבולת גבוהה למנהיגים מרובי חסרונות, אם נדמה להם שדווקא אלה המנהיגים שיכולים לספק את הסחורה החשובה להם. במקרה של האמריקאים מדובר בעיקר בכלכלה משגשגת, אצלנו מדובר קודם כל בביטחון. וזה לא שהם לא מבינים שטראמפ הוא טיפוס קצת בעייתי. זה שהם חושבים שעכשיו הזמן לטיפוס קצת בעייתי. חלקם חושבים שעכשיו הזמן לטיפוס כזה, כי רק הוא יוכל להלום בממסד שהם לא אוהבים. חלקם חושבים שעכשיו הזמן לטיפוס כזה, כי קופה של שרצים היא מאפיין של מנהיג בעל יכולת.
האזינו לטרילוגיית ההסכתים של הקיפוד והשועל: בחירות 1824, בחירות 1924, בחירות 2024.
עידן טראמפ, שהחל לדעתי כבר בשנת 2010, עם עליית התנועה שכונתה ״מסיבת התה״, ואולי אפילו קודם, עם הבחירה המשונה בשרה פיילין כמועמדת לסגנית הנשיא המיועד (שהפסיד בבחירות) ג׳ון מקיין – עידן טראמפ יימשך. לפחות עוד ארבע שנים, ואחר כך, מי יודע. ג׳י.די ואנס עשוי להיות יורש הולם, ולהמשיך לעוד ארבע, או שמונה. ואז אפשר יהיה לומר שאמריקה באמת שינתה את פניה לתקופה ארוכה מאוד. וצריך להודות: ב-2016 לא היה לי ברור שאנחנו בעידן טראמפ. ב-2016 יכולתי עוד לחשוב שלאמריקה קרתה תקלה. שנסיבות משונות הובילו לבחירה באדם שרגע לפני כן אפשר היה לחשוב שלא יהיה לו שום סיכוי להיות הנשיא.
אבל לא – זו לא היתה תקלה. זה היה סימן של עידן חדש. מהו העידן הזה, עידן טראמפ? אפשר לומר מהו עד עכשיו, וצריך לקחת בחשבון שמכיוון שטרם נגמר הפרספקטיבה ביחס אליו עוד יכולה להשתנות. אבל זהו עידן שבו שני סנטימנטים עיקריים מככבים, ואשתמש לשם הדגמה במוטיבים מספרו המצויין של וולטר ראסל מיד Special Providence כדי לאפיין אותו.
בספר מוצגים ארבעה מנהיגים שכל אחד מהם מייצג עמדה, נטייה, זרם, בחברה והפוליטיקה של אמריקה. ישנם הג׳פרסונים, שהדגל שלהם הוא חירות אישית, דמוקרטיה, זכויות. ישנם ההמילטונים, שמאמינים שהכלכלה היא המנוף לכל קידמה. ישנם הוילסונים האידיאליסטים, שרוצים לתקן את העולם, וישנם הג׳קסונים – על שמו של הנשיא השביעי, אנדרו ג׳קסון. במדיניות הפנים, הג’קסונים אינם אוהבים את הטייקונים, שונאים את הממסד הפוליטי והחברתי ודורשים פתרונות מעשיים ופשוטים לבעיות מורכבות. הם תומכים בצבא. הם חושדים שהפוליטיקאים מושחתים. במדיניות החוץ הם לא בעלי אידיאלים. אין להם עניין להפיץ דמוקרטיה ברחבי העולם. אין להם עניין במוסדות בינלאומיים. ״בהיעדר איומים רציניים על אמריקה, לג’קסונים יש מעט עניין בענייני חוץ. אבל כאשר ארה”ב מותקפת, הם מאמינים שכל צעד מוצדק להגנתה״. רוב הג’קסונים, קבע מיד, ״תומכים במלחמתה של ישראל בעזה ומאמינים שארה”ב צריכה להגיב לטרור באותה נמרצות״. סקרי המצביעים אתמול תומכים בטענתו. בוחרי טראמפ – אם לא היה ברור עד כה, טראמפ הוא יורש של השושלת הג׳קסונית – אכן תומכים במלחמה של ישראל. תומכי קמלה האריס הרבה פחות.
עידן ג׳קסון נמתח מאז הפסדו בבחירות 1824 לג׳ון קווינסי אדמס, ועד לסוף כהונת סגנו, שירש אותו, מרטין ואן ביורן. ״ככל שאמריקה הופכת יותר ג’קסונית, כך קשה יותר לדמוקרטים לנצח בבחירות ולמשול״, כתב מיד. טראמפ ניצח במירוץ לנשיאות, הרפובליקנים ישלטו בסנאט. זה ייתן לנשיא כוח רב. בעיקר משום שבקדנציה שלישית כמנהיג, שלטונו במפלגה כמעט מוחלט. טראמפ הוא אחד ממספר קטן של פוליטיקאים אמריקאים שהצליחו לשכנע את מפלגתם לתת להם את המפתחות בשלוש התמודדויות לנשיאות. יש כאלה שהיה להם קל, כמו פרנקלין רוזוולט. הוא ניצח בכל הפעמים, אז לא היתה סיבה להחליף אותו. יש כאלה שהיה להם קשה יותר, כמו ריצ׳רד ניקסון, שהפסיד ב-1960, נאלץ לפרוש, ואז חזר לעוד שני נצחונות. אחד – רק אחד – הפסיד שלוש פעמים. ויליאם ג׳נינגס בריאן. להפסיד פעמיים ולקבל עוד הזדמנות זה באמת דבר מיוחד. טראמפ כמו הנשיא ה-22 גרובר קליבלנד, קיבל הזדמנות שלישית לאחר שניצח פעם אחת והפסיד פעם אחת. רק שקליבלנד רצה להוריד מכסים, וטראמפ רוצה להטיל מכסים.
