צריך להיות נדיבים ולהניח, שכל סוקר וסוקרת משתדלים להוציא את מיטב התוצרת. צריך להיות מציאותיים ולהניח, שיש הבדלים שנובעים מנוסח שאלה, מיום הדגימה, מחישוב הדגימה, משקלול התוצאות. צריך להיות מדוייקים ולומר, שיש פער גדול, ובלתי מוסבר, בין הסקרים של שלמה פילבר בעכשיו 14 לבין כל שאר הסקרים של כל שאר הסוקרים. צריך להיות ישרים ולומר, שקשה להתעלם מהעובדה שהסקרים בעכשיו 14 – ערוץ עם הטיה פוליטית מובהקת – נראים מתאימים מאוד למשאלת הלב של ציבור הצופים בעכשיו 14. צריך להיות זהירים ולומר, שהעובדה שהסקרים מתאימים לצופים, ושונים מהסקרים האחרים, לא אומרת שהם מטעים או מוטעים. היא רק אומרת שהם שונים ומתאימים.
קיראו: איך הממשלה מעלה שכר לחצי מהמגזר החרדי
האזינו: אתם שאלתם, הקיפוד והשועל מנסים להשיב
נביט במספרים, ודי בכוונה, בחרתי בשאלה הקלה יותר להשוואה. שאלות של מנדטים מורכבות הרבה יותר, משום שמעורבת בהן גם מניפולציה של חלוקת הקולות למושבים דמיוניים בכנסת, וכל זה בלי שיודעים מראש מה יהיה אחוז ההצבעה בכל מגזר, ומה יעשו הרבה מאוד מביעים שטרם החליטו. מספיק שסוקר אחד מחליט לחלק את המצביעים שלא החליטו בצורה אחת, וסוקר אחר בצורה אחרת, כדי לייצר פערי מנדטים לא מבוטלים. מספיק שסוקר אחר מחליט לחלק את המצביעים שלא החליטו וסוקר אחר מחליט להתעלם מהם, כדי לייצר פערי מנדטים לא מבוטלים. אז נעזוב את המנדטים, למרות שגם הם מלמדים על פערים משמעותיים – ועל חריג אחד לעומת כל השאר.
נבחן את שאלת ההתאמה לראשות הממשלה. זו שאלה קלה, כי הנוסח דומה למדי בכל הסקרים, וכי התשובה היא בחירה פשוטה בין שלוש אפשרויות. או נתניהו, או גנץ, או אף אחד מהם, בין אם משום שחושבים ששניהם לא מתאימים, או משום שלא מצליחים להכריע ביניהם. שאלה פשוטה, שמספקת תשובה אחידה – למעט המקרה המוזר של פילבר. בחודש האחרון, בכל הסקרים, התמיכה בנתניהו כ״מתאים יותר״ לראשות הממשלה עומדת על כשלושים אחוז, והתמיכה בגנץ על כארבעים וחמישה אחוז. תלוי ביום, תלוי בסוקר, כמה אחוזים למעלה ולמטה. אצל פילבר נרשם השבוע מהפך: נתניהו מעל ארבעים, גנץ מתחת לשלושים וחמש. גם בסקר יומיים לפניו (13) וגם בסקר יום אחריו (מעריב), התמונה נותרה כפי שהיתה לכל אורך החודש האחרון. אבל אצלו נצפה שינוי. שינוי משמעותי.
לתמונה הזאת אפשר להגיב בשלוש צורות.
הראשונה – כל צופה יכול לסמוך על הסוקר שהוא סומך עליו ולקבל את העמדה שלו. כלומר, צופי 14 וצופי 13 יחיו ביקומים מקבילים שאינם נפגשים. זה לא רק שאינם מסכימים אידיאולוגית, מה שדי ברור, זה שאינם רואים את אותה תמונת מציאות. צופים של 13 מניחים שנתניהו על הקרשים, ואין לו תמיכה משמעותית בישראל, צופים של 14 מניחים שנתניהו הוא המנהיג שרוב הישראלים, או קרוב לרוב, רוצים כראש הממשלה שלהם. זה לא מה שהם מקווים שיהיה – זה מה שהם חושבים שכבר עכשיו. כמו שאחד חושב שעכשיו יום והשני חושב שעכשיו לילה, בלי קשר לשאלה אם הם מעדיפים יום או לילה.
השנייה – כל צופה יכול לומר ״סקרים זה שקרים״, עמדה שמקובל לשמוע, גם בקרב צרכנים מושבעים של סקרים, ולשלוף כהוכחה את הפער המשונה בין הסקרים המודדים את התמיכה בראש הממשלה. אם יש מי שמודד ומוצא את גנץ מוביל בפער גדול, ויש מי שמודד ומוצא את נתניהו מוביל בפער גדול, יכול להיות שכלי המדידה הזה – הסקרים – פשוט לא שווה הרבה, ומוטב להתעלם ממנו. כמובן, הם הגישה הזאת יש קושי אחד: בדיקות של מהימנות סקרים נעשות כל הזמן, ובאופן כללי הכלי הוכר כיעיל. לא מושלם, לא נטול שגיאות, לא נקי מבעיות – אבל יעיל.
השלישית – כל צופה יכול לומר שהוא הולך אחר הרוב. לא מתעלם מסקרים יוצאי דופן, לוקח אותם בחשבון, מוכן לקבל שהתמונה מצטיירת קצת אחרת בעיניו של סוקר זה או אחר, ובכל זאת הולך עם מה שנראה כמו תמונת המציאות שרוב הסוקרים מציירים. החיסרון של הגישה הזאת ברור: לפעמים הרוב טועה, שבוי בקונספציה, מתנהג כעדר. גם היתרון של הגישה הזאת ברור: היא מנומקת. הלכתם לעשרה רופאים, תשעה נתנו חוות דעת אחת, ואחד נתן חוות דעת אחרת, מה תעשו? אפשר לבחור בחוות הדעת החריגה, נניח, כי יותר מתאים לכם לא לעשות ניתוח מאשר כן לעשות ניתוח. אבל המעשה הרציונלי והמנומק יהיה לקבל את עמדת התשעה ולא את עמדת היחיד.
למה כל זה חשוב? הוא חשוב בגלל מה שהזכרנו קודם: תמונת המציאות. לאופן שבו ישראלים רואים את המציאות יש השפעה על המציאות.
ניתן דוגמה: נניח שאתם חושבים שרוב גדול של הישראלים היו רוצים לשנות את בחירת השופטים לבית המשפט העליון, ויש רק קומץ של מתנגדים. זה היה גורם לכם לכעוס על מי שמונעים את שינוי השיטה, ולהרגיש שקבוצת אליטה קטנה מנהלת קבוצת רוב. לעומת זאת, אם אתם מניחים שרוב גדול של הישראלים לא היו רוצים לשנות את בחירת השופטים לבית המשפט העליון, הפגנות נגד שינוי השיטה לא היו נראות לכם מכעיסות, הן היו נראות לכם הגיוניות וסבירות. מי שהיה מכעיס אתכם, זה מי שמנסה ללכת נגד הרוב בהתעקשות לא מובנת.
ניתן עוד דוגמה: אם אתם חושבים שהתרומה הכלכלית של חרדים לישראל יחסית נמוכה, תבינו מדוע משרד האוצר רוצה לשנות כל מיני קריטריונים, כדי להעלות את הסיכוי שהתרומה של החרדים לכלכלה תהיה יותר גבוהה. זה לא בהכרח אומר שתתמכו בהצעות של משרד האוצר, אבל לפחות תבינו למה הם מציעים את מה שהם מציעים. לעומת זאת, אם להבנתכם החרדים תורמים לכלכלה הישראלית לא פחות מכל מגזר אחר – ויש שיעור גדול מאוד של החרדים עצמם שזה בדיוק מה שהם מאמינים – אז לא רק שלא הייתם מתנגדים להצעות של האוצר, אלא בכלל לא הייתם מבינים מאיפה הן נובעות ולמה מישהו עשוי לחשוב שהן נחוצות. בעצם, לא הייתה לכם ברירה אלא להניח שאו שהמציעים טיפשים (כי למה צריך לשנות משהו שמתפקד היטב), או שהם רשעים (וההצעות נובעות משנאת חרדים).
אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות מוכרות מהמציאות הישראלית, אבל נדמה שהרעיון בשלב הזה ברור: לקריאת המציאות יש השפעה על המציאות. ולכן, לשאלה האם אתם מאמינים לסוקרים שאומרים שרוב הציבור מעדיף את גנץ על פני נתניהו כראש ממשלה – או שאתם מאמינים לסוקרים שאומרים שרוב הציבור מעדיף את נתניהו על פני גנץ כראש ממשלה – תהיה בהכרח השפעה על המחשבות והמעשים שלכם. בגלל השפעה כזאת של תמונת המציאות על המציאות, אנחנו כל כך חוששים מהנזק של ״פייק ניוז״. ובדיוק בגללה כדאי לנו לנסות לצייר תמונת מציאות פחות או יותר אמינה ופחות או יותר מוסכמת גם בקשר למה הציבור חושב בשאלת התאמת המועמדים לראשות הממשלה.
