זו כבר דעה רווחת, שגרתית, כאילו לא ראויה לעיון נוסף: גנרלים בפוליטיקה – כישלון. האחרון לקפוץ על עגלת התה המקרטעת הזאת היה נדב איל, בכפולת עמודים מושקעת בידיעות אחרונות של סוף השבוע. אבל חיפוש קצר בגוגל יפרוש בפניכם עולם שלם של מספידים. הנה מרטין שרמן במידה. מאיר גרוס בערוץ 7. מתי גולן בגלובס. נעה לנדאו בהארץ. כל אחד וסגנונו, כל אחד והדגשים שלו. המשותף לכולם, טעות גסה בפענוח המציאות. גנרלים אינם כישלון בפוליטיקה הישראלית. הם הצלחה מסחררת.
הצלחה? – הנה, כאן מתחילה הבעיה. מהי הגדרתה של הצלחה. מה מגדיר כישלון. למעשה, מדובר על תיאום ציפיות. מי שמצפה שכל גנרל שנכנס לפוליטיקה יסיים את דרכו כראש הממשלה, ייאלץ להודות שהגנרלים הם אכן כישלון. רובם לא נעשים ראשי ממשלה. אגב, לא רק רוב הגנרלים. גם רוב ראשי הערים שעוברים לפוליטיקה ארצית, ורוב הפרופסורים, שלא לדבר על עיתונאים, עורכי דין, עסקני הסתדרות ושאר פוליטיקאים שעוברים מליגה נמוכה לליגה גבוהה. רובם נכנסים, נותנים מה שנותנים, ואז נפלטים. לצמרת הגבוהה מגיעים מעטים.
כך כתב איל: ״זה לא נגמר טוב לאף אחד מהם, אם תחשבו על זה. קורותיהם קצרים ומלאי מרורים. רבין וברק, הם לפחות הצליחו להשלים כמה מהלכים גדולים. רבין נרצח. ברק הפסיד אחרי שנה וחצי. ד”ש של יגאל ידין התפרקה, מופז סיים כפי שסיים, בוגי יעלון כבר לא יהיה ראש ממשלה, אשכנזי שוקל לפרוש, גנץ השמיד את כל שמו הטוב.״
עכשיו, ננסה את אותה פיסקה על סתם פוליטיקאים, שאינם גנרלים: ״ זה לא נגמר טוב לאף אחד מהם, אם תחשבו על זה. קורותיהם קצרים ומלאי מרורים. בגין ופרס, הם לפחות הצליחו להשלים כמה מהלכים גדולים. בגין פרש ביגון. פרס הודח והושפל. התנועה של ציפי לבני התפרקה, משה קצב סיים כפי שסיים, סתיו שפיר כבר לא תהיה ראש ממשלה, אסף זמיר בדרך לפרוש, אורלי לוי השמידה את כל שמה הטוב.״
הבנתם? אם מודדים את החיים לפי סולם עקום, רוב הפוליטיקאים הם כישלון. אבל בואו ננסה סולם אחר, קצת יותר ריאלי. עם אותם שמות פוליטיקאים שמנה איל: ״זה נגמר טוב כמעט לכולם, אם תחשבו על זה. קורותיהם קצרים ומלאי הישגים. רבין וברק נעשו ראשי ממשלה, והשלימו מהלכים גדולים. ד”ש של יגאל ידין הייתה שותפה למהפך פוליטי היסטורי, ולהסכם שלום היסטורי עם מצרים. מופז היה שר בטחון שנלחם באינתיפאדה השנייה. בוגי יעלון היה שר בטחון שהכריע אותה. אשכנזי וגנץ הציגו, לראשונה, אלטרנטיבה כמעט מנצחת לשלטון ארוך הימים של הליכוד.״
לא מספיק? כאמור, הכל עניין של ציפיות. אצל נדב הוצג הרמטכ״ל רפאל איתן ברשימת הנכשלים. האם הקריירה הפוליטית שלו הייתה כישלון? הוא כיהן כחבר כנסת בולט וכשר. הוא נשא על גבו שמונה אלמונים במסגרת ההצלחה המדהימה של צומת בבחירות 1992. הוא היה שותף חשוב לניצחונו הדרמטי של נתניהו בבחרות 1996. במשך קצת יותר מעשור בזרה הפוליטי רפול הותיר חותם. האם נעשה ראש ממשלה? לא. אז מה. גם העיתונאית הבכירה שלי יחימוביץ לא נעשתה ראש ממשלה, ובכל זאת, הקדנציה הפוליטית שלה הייתה הצלחה. גם הפרופסור משה ארנס לא נעשה ראש ממשלה. אך זה יהיה מוזר להגדיר את הקריירה הפוליטית שלו כלא-הצלחה.
בקיצור, הבעיה איננה עם גנרלים והצלחתם, הבעיה היא עם הסולם שאתו מודדים את הצלחתם. זה סולם עקום, שבבסיסו הנחה שאין תכלית לגנרלים בפוליטיקה אלא קצה הפירמידה. וזו הנחה שהיא גם לא נכונה וגם מזיקה. היא מזיקה לאזרחים, שמקבלים את הרושם הלא סביר שרק ראש הממשלה חשוב וכל השאר כישלונות. היא מזיקה לגנרלים, שמפתחים ציפות לא ריאליות ביחס לעתידם המקצועי. מוטה גור היה רמטכ״ל והיה שר הבריאות. מי שמכהן כשר הבריאות איננו כישלון פוליטי. יואב גלנט, כמעט. רמטכ״ל והיום שר החינוך איננו כישלון פוליטי. שר החינוך הוא תפקיד חשוב. תפקיד שהגדיר את הקריירה של פוליטיקאי כמו זבולון המר, שאיש לא היה מתאר ככישלון פוליטי. חיים בר לב היה שר מסחר ותעשייה, והיה שר משטרה, והיה מזכ״ל מפלגת שלטון. למה בר לב שר המשטרה הוא כישלון ומשה שחל שר המשטרה איננו כישלון?
נדמה לי שהעיקרון ברור. הציבו סולם נכון, ויתברר שגנרלים הם עדיין הצלחה סבירה ומעלה בפוליטיקה שלנו. יותר מפרופסורים (בן ששון, טרכטנברג, אלדד), יותר מעיתונאים (בן סימון, חיימוביץ׳, שוקן, שלח), יותר מעורכי דין, ראשי רשויות, עסקנות מפלגתית זוטרה. לא – לא כולם יהיו ראשי ממשלה. אבל הסיכוי שלהם עדיין גדול הרבה יותר מהסיכוי שלכם.
לקריאה נוספת: נתיבי הקריירה של חברי הכנסת, עפר קניג.
