הכל חוזר לשלטון. הכל חוזר לאמון במערכות השלטון. הכל חוזר למצב חברתי-פוליטי שהשלטון יודע או לא יודע להתמודד איתו. אספסוף היה ויהיה, אצלנו ובכל מקום. שגיאות נעשו וייעשו, על ידי כל מערכת, אצלנו ובכל מקום. כעסים יהיו, פוליטיקאים מתלהמים יהיו, טרמפיסטים של כאוס יהיו, התלהטות יצרים, סערת רוחות, ויכוחים נוקבים, תחושות שנאה ותאוות נקם, רגשות פגועים, עלבונות, התנשאות, רגשי נחיתות. הכל מוכר. תפקידו של שלטון לנהל את כל אלה כדי למנוע הדרדרות לכאוס, לאנרכיה, לאלימות, למלחמת אזרחים. כשאין מלך בישראל, יש פילגש בגבעה. ואם אינכם זוכרים את פרטי הסיפור הנורא ההוא, חפשו אותו. ספר שופטים, פרק י״ט. אין מלך בישראל הוא משפט המבוא לפרשת אונס, רצח, ולמלחמת אחים.
בישראל אין כרגע שלטון אפקטיבי. אם היה בישראל שלטון אפקטיבי לא היינו במקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו, נבוכים, מודאגים, עצובים, כועסים, מיואשים.
כמובן, לא קל לנהל את ישראל. זו מדינה שיש עליה לחצים חיצוניים, ויש בתוכה מערבולות פנימיות. לא קל להרגיע את ישראל, לצנן אותה, ללכד אותה במערכה גורלית. לא קל – אבל זה תפקידה של ממשלה. וזו שלנו נכשלת בו. ראיות? הביטו בנתוני האמון בממשלה. בשעת מלחמה, ממשלה נזקקת לאמון ציבורי. אבל האמון איננו. הלך לאיבוד ולא שב. אין אמון בממשלה, אין בראש הממשלה, אין בכלל בשר לביטחון פנים. האמון במערכת המשפט נגוע בקיטוב פוליטי. האמון בפיקוד הבכיר של צה״ל נגוע בקיטוב פוליטי.
רק אחרי שמכירים את הרקע ההכרחי הזה יש טעם לדון באירועי שדה תימן ובית ליד.
יש לכם ילדים בחינוך הממלכתי? בואו להשיב על סקר ההורים הגדול
האם נעשה משגה במשלוח החוקרים כפי שנשלחו לעצור או לעכב את החשודים? זה ראוי לדיון. רגישות כלפי חיילים בשעת מלחמה היא דבר הכרחי. אבל גם קיום של חקירה במצב של חשדות חמורים לביצוע פשעים חמורים הוא דבר הכרחי. ולא תמיד קל לאזן בין שני הדברים הללו. ולא תמיד האיזון נעשה באופן מיטבי.
האם התפרצות למחנה צבאי בשמה של מחאה כעוסה היא מעשה לגיטימי? לא. האם היא מעשה השקול למחאה אלימה – נניח, צמיגים על כביש ראשי – נגד הממשלה? האם יש מידה של צביעות בזעזוע של מי שמזדעזעים משדה תימן אך לא מזדעזעים מחסימת כבישים אלימה? כולנו לוקים בהטיות אידיאולוגיות, כולנו עשויים לפרש לחומרה את מעשי היריב ולפרש לקולה את מעשי הידיד. ובכל זאת, יש הבדל בין הפגנה אנרכיסטית של אופוזיציה נגד השלטון, לבין התנהלות אנרכיסטית של גורמי שלטון. השר עמיחי אליהו הוא גורם שלטון. הוא אמור להיות פעיל במהלכים למניעת אנרכיה, לא במהלכים מחוללי אנרכיה. ממילא, ההשוואות שנעשו בין חברי הכנסת של השלטון לבין חברי כנסת של האופוזיציה – נגיד, נעמה לזימי – מחמיצות את ההבדל החשוב בין מי שנושאים באחריות למדינת ישראל בפועל, לבין מי שמקווים לשאת באחריות הזאת אם וכאשר ינצחו יום אחד במערכת בחירות.
ואם מתעקשים על סיכום אופטימי למה שהיה אירוע מטריד מאוד, עוכר שלווה, אולי אפשר לשאוב מידה של עידוד מהעובדה שדם לא נשפך, שאף אחד לא פתח באש, לא חייל, לא מפגין, לא האספסוף, לא המתגוננים מפני האספסוף. אולי אפשר לשאוב מידה של עידוד מהעובדה שבסופו של דבר ההתפרצות הייתה אירוע מקומי, שאפשר היה להכיל. הבעיה היא כמובן שאירועים מהסוג הזה הם כמו רקטות של חיזבאללה, שנוחתות ובדרך כלל לא פוגעות באיש – עד שפעם אחת הן מחוללות טרגדיה שעלולה להוביל להסלמה. בשלישי בבוקר אפשר היה לנשום לרווחה. האירוע נגמר. אבל מחר יכול לבוא אירוע דומה שייגמר רע יותר. בפגיעה באספסוף שתוביל לאלימות, בפגיעה בחייל שתוביל לאלימות, בחוסר שיקול דעת של מפקד, של מפגין, במעשה פזיז של חבר כנסת. קל לדמיין אירוע אחר שייגמר רע יותר. קל מדי.
