fbpx

האחריות (והעדרה) של משבשי הכבישים

 

צריך לקוות שיש מחשבה מאחורי המעשים. צריך להניח שיש, ובכל זאת, התהיות מתגברות: לשם מה נערכים בישראל ״ימי שיבוש״? מה התועלת באירוע שבו מעטים חוסמים את דרכם של הרבים? אתמול היה יום כזה, שגרה מוכרת. צומת חסומה, ועוד צומת חסומה. נהגים מתוסכלים בחום הגדול, מאחרים לפגישות, לאירועים, למשפחה. מה אמור לקרות לנהגים האלה בפקק – הם אמורים לכעוס על הממשלה, הם אמורים להצטרף למחאה, הם אמורים להתקשר לחברי הכנסת הקרובים לליבם? די ברור שדבר מכל אלה לא קורה. פעולות המחאה לא סוחפות את הציבור, ולא בגלל אהדתו לממשלה, או שביעות הרצון שלו מהמצב. הציבור אינו אוהד את הממשלה, ולא שבע רצון מהמצב. את הקשר בין תחושותיו אלה לבין העמידה בפקק קשה לו להבין. גם לי קשה.

מכאן – האחריות מוטלת על כתפי המפגינים, המשבשים, המפריעים. האחריות עליהם להסביר את הקשר בין המעשים לבין התוצאה המקווה.

זה דבר שדורש דיוק. כי קל להסביר את התסכול, קל להסביר את הכעס, קל להסביר את הרצון לחולל שינוי. כבר כמעט שנתיים שישראל מתנהלת כשיכורה, ללא כיוון, ללא מצפן. חלק ניכר מהציבור הישראלי רוצה להקדים את הבחירות ולהחליף את ההנהגה. אבל. זה לא מה שצריך להסביר. מה שצריך להסביר הוא הקשר בין מעשים לתוצאות. כיצד מקדמת העמידה שלי בפקק בכביש 90 את חילוצה של ישראל מהמשבר החברתי, הפוליטי והבטחוני שהיא שרויה בו.

רוב הציבור מתוסכל ממצבה של ישראל. מצד שני, רובו לא מרגיש דחף חזק מספיק לצאת לרחוב. אפשר לתת הרבה הסברים למה שעשוי להיראות כמו סתירה: אינרציה,  אדישות, חוסר אמון ביכולת לשנות, תחושה שמלחמה היא לא זמן להפגין, או לא זמן לבחירות, או בלבול ביחס למה שצריך לעשות, או. ערפול של מסרי המחאה – האם היא מחאה לשחרור חטופים או להפלת ממשלה (ולא, זה לא אותו דבר, אפשר לתמוך במטרה אחת ולהתנגד לשנייה) ועוד ועוד. השורה התחתונה היא זו: מעטים מפגינים. כמה אלפים, לעיתים כמה עשרות אלפים. ההפגנות לא דומות, לא באופי ולא בהיקף לאלה של ימי הרפורמה המשפטית. התמיכה בהפגנות בציבור הרחב לא קרובה ברמתה לזו של ימי הרפורמה המשפטית.

האזינו: מה הרצל רצה שיהיה כאן?

האזינו: עד מתי אתם רוצים לחיות?

מכאן הקושי: יש הבדל בין מדינה ש״משותקת״ בגלל שמחצית הציבור החליטה שיש הכרח בל יגונה לשתק אותה, לבין מדינה ש״משותקת״ בגלל שעשרת אלפים בני אדם החליטו שצריך לשתק אותה. המקרה הראשון הוא מקרה שאפשר להצדיק. המקרה השני הוא מקרה שקשה להצדיק. קל מאוד לחסום כביש, קל מאוד לשבש למאות אלפים את שגרת יומם. החלטה לחסום כביש צריכה לענות על כמה קריטריונים בסיסיים: היא צריכה להיות מנומקת (סיבה – תוצאה), היא צריכה להיות מוצא קרוב לאחרון (בגלל פגיעה בבלתי מעורבים), היא צריכה להישען על תמיכה רחבה (לגיטימציה). חסימת כביש של המונים מסיבה ספיציפית, על ידי המונים, לזמן מוגבל – נאמר, מה שמכונה ״ליל גלנט״ – היא עניין אחד. חסימת כביש כשגרה של מיעוט שולי היא עניין אחר.

גם המשטרה צריכה להתייחס לשני אירועים כאלה באופן אחר. גם הפרקליטות צריכה להתייחס לשני אירועים כאלה באופן אחר. במדינה דמוקרטית יש תמיד זכות להפגנה תמיד, אבל אין תמיד זכות להפרעה. המפריעים צריכים לקחת את זה בחשבון. הם צריכים להבין שהמשטרה תפעיל יותר כוח נגד חסימות שגרה של מעטים, ותפעיל פחות כוח נגד חסימות ממוקדות של המונים. הם צריכים להבין שככל שיורדת הלגיטימציה להפרעות כך עולה הלגיטימציה לפינוי בכוח, למעצר, להעמדה לדין. כל זה לא מצדיק כמובן התנהגות פרועה של שוטרים, או אלימות של שוטרים. זה כן מחייב הבנה שהשוטרים בהכרח יפעילו יותר כוח במצבים כאלה. שהרי, אם לא יפעילו כוח, כל אדם כועס, כל קבוצה קטנה ממורמרת, יוכלו לשתק חצי מדינה בהחלטה של רגע. זה מצב שאי אפשר להסכים לא, ולא משנה כמה צודקת הקבוצה הקטנה בעיני עצמה.

ועוד עניין של אחריות, מטריד מאוד. הוא מטריד במיוחד לנוכח שיח מתגבר בקבוצות מסוימות בימין, ברשתות החברתיות, בערוצי שידור, שיש בו יותר מרמז של איום בפעולות נגד. חוסמי הכבישים, המשבשים, צריכים לשאול את עצמם האם אינם מתגרים בציבור יתר על המידה, ובכך מקרבים את הסיכוי שישראל תדרדר לאלימות. קל לדמיין את הסיטואציה הזאת. כמה חמומי מוח נתקעים בפקק השיבוש. הם יוצאים מכלי הרכב. אחד מרים מקל, שני מניף אגרוף, לשלישי – גם זה עלול לקרות – יש אקדח. השמש קופחת, הדם רותח, מישהו מרגיש סכנה ועושה צעד פזיז, או סתם מאבד את קור הרוח, או מרגיש שאם יפעל באלימות יזכה לתשואות משאר העומדים בפקק. מישהו מכה חזק מדי, דוחף חזק מדי.

זה יהיה רגע קשה, מסוכן חברתית. זה יהיה רגע שרצוי מאוד להימנע ממנו. איך להימנע? המשטרה צריכה לטפל בשיבוש במהירות, כדי שהדם לא יגיע לרתיחה. העומדים בפקק צריכים לשתות מים ולהירגע, לא לאבד את קור הרוח, גם אם השיבוש מאוד מרגיז. וגם למשבשים ולשולחיהם יש אחריות: הם צריכים להיזהר מהתגרות מוגזמת. הם צריכים לקחת בחשבון שהתגרות היא דבר שלא כל אדם או קבוצה יודעים להבליג עליו או להתעלם ממנו.

 

, , ,



12/07/2024חמש סיבות לאופטימיות, אפילו בעיצומה של התקופה החשוכה הזאת שאול אמסטרדמסקי, כלכליסט
ישראלים רבים בדרך החוצה מכאן ג׳וש בריינר, הארץ
תחקיר בארי: תמונה מבהילה של קריסת מערכות עפר שלח, Ynet
הגאומטריה של ״מרחב הריח״ ג׳ייסון קסטרו, אלכסון
על חשיבה מחוץ לקופסה מיכאל אברהם, שו״ת ומאמרים
בטח שאפשר להרוג רעיון, גם את זה של חמאס אבי גרפינקל, הארץ
משרד התרבות נגד עם הספר רותם ידלין, ישראל היום
ההסכמות והפערים בדרך לעסקה עם חמאס אבי יששכרוף, Ynet
על משטר, אמריקה וחרדים. שאלות לקיפוד והשועל שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
סקר המנדטים של i24NEWS נדב אלימלך, i24








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-07-09)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 22 22.2
הליכוד 32 21 21.9
יש עתיד 24 15 14
ישראל ביתנו 6 14 12.9
ש״ס 11 11 9.9
עוצמה יהודית 6 10 9.3
מפלגת הדמוקרטים (עבודה-מרצ) 4 8 8.3
יהדות התורה 7 8 7.6
רע״מ 5 6 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.6
הציונות הדתית 8 0 4
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר