אמונה בניצחון היא עניין מורכב, לעיתים מתעתע. הנה, גם על זה כותב פרופ׳ גדי היימן בספר חדש, ״ההיסטוריה, רשומון״, העומד לצאת לאור (כבר אפשר לראות אותו, מחר מחרתיים תוכלו גם להזמין!): במקדש בדלפי פותחה מיומנות של מלאכת ניבוי המותאמת מראש למקרים של הצלחה או של כשלון. ״הנבואה נאמרה מפי הפיתיה, אישה שקיבלה לכאורה מסרים ישירים מהאל אפולון (היימן מתעקש לקרוא לו כך, ולא ״אפולו״). הנבואה שלה הוצגה תמיד בשפה אלגנטית אך דו־משמעית, כך שניתן היה לפרש אותה תמיד מחדש לאחר מעשה.כאשר נשאלה הפיתיה על ידי קרוסוס מלך לידיה (ממלכה במערב אנטוליה) אם יהיה זה מעשה נבון לצאת למלחמה בפרסים,הייתה התשובה כי מהלך כזה יביא לחורבנה של אימפריה גדולה. קרוסוס יצא מלא ביטחון למלחמה ונחל בה תבוסה שעלתה לו בממלכתו״.
וכל זה הקדמה לנתונים חדשים, מטרידים, על אמונתנו שלנו באפשרות של ניצחון. פרופ׳ ידידיה שטרן הזכיר את הנתונים האלה הבוקר בקצרה, במאמר שכתב בידיעות אחרונות. ״הביטחון של היהודים בישראל בניצחון ירד בחצי״, כתב, ״משיעור של 74% באוקטובר לשיעור של 38% כעת״. אלה נתונים מסקר המכון למדיניות העם היהודי JPPI שנערך באמצעות המדד. שטרן תוהה ״מי אחראי לאובדן האמונה בניצחון?״. שאלה חשובה. ולא פחות חשובה ממנה השאלה: למה עלול להוביל אובדן האמונה בניצחון.
אבל קודם מספרים, בפירוט רב יותר. מאז אוקטובר, כמעט בכל חודש, מתבקשים נסקרים המייצגים את החברה הבוגרת בישראל, יהודים וערבים, לדרג את אמונם בכך שישראל תנצח. הדירוג הוא מ-1 – בטחון מועט בניצחון, עד 5 – בטחון גבוה בניצחון. באוקטובר, רבים מאוד האמינו בניצחון, ודירגו את ביטחונם כשלחצו על 5 או 4. עם הזמן, הביטחון נשחק. הנה, לדוגמה, בפברואר דיווחנו כך: ״אמון הציבור הישראלי בניצחון של ישראל במלחמה יורד בהדרגה לעומת רמתו בתחילת המלחמה. נתון זה ניכר גם במדד בחודש הקודם (ינואר), אך הירידה באמון בניצחון נמשכת. למעשה, שיעור היהודים המאמינים בניצחון ברמה גבוהה (דירגו את אמונם ברמה 4 או 5 בסולם של 1 עד 5) הוא רק מעט יותר ממחצית, ירידה של עשרים נקודות לעומת תחילת המלחמה בחודש אוקטובר 2023. בקרב הערבים, שיעור המניחים שישראל תשיג ניצחון נמוך יותר באופן משמעותי. כרבע (28%) דירגו את האמונה בניצחון ברמה גבוהה, ו-44% ברמה נמוכה (1 או 2 בסולם עד 5)״.
מאז עברו עוד חודשים, שבהם היו מעט מלחמה, והרבה ספקות. כך שאין להתפלא על כך שהחודש, לראשונה מאז תחילת המלחמה, נרשם במדד מהפך: יותר יהודים בישראל לא בטוחים בניצחון (דירוג 1 ו-1) מאשר בטוחים בניצחון (4 ו-5). בקרב הערבים הביטחון בניצחון ישראל היה נמוך גם קודם. ואפשר לראות בזה מרכיב של העדר הזדהות, או מרכיב של פיכחון. אבל היהודים האמינו, ואז קצת פחות, ואז עוד פחות, ועכשיו, כאמור, מהפך: יותר לא מכן. במבט מפורט על הנתונים, האמון בניצחון נותר גבוה יחסית בקרב צעירים עד גיל 24. הוא נותר גבוה בציבור הדתי (54%). הוא נותר גבוה יחסית ב״ימין״ (58%), אבל כבר לא כך ב״ימין מרכז״. ובשאר הקבוצות עולה שיעור האמון הנמוך על האמון הגבוה באופן ניכר (במרכז: 25% לאמון גבוה מול 51% לאמון נמוך).
מכאן אפשר לצאת לכמה תובנות שנוגעות למה שקורה בישראל בעצם ימים אלה.
אזרחים שלא כל כך מאמינים בניצחון יתבעו החזרת חטופים גם במחיר גבוה – כי אם הניצחון לא בר השגה, מוטב להציל חיים של החטופים. לפחות זה.
אזרחים שלא כל כך מאמינים בניצחון, יחשדו שלראש הממשלה לא כל כך אכפת מגורל החטופים, כי להבנתם אין סיבה לגרור רגליים במשא ומתן ולהתעקש על תנאים שממילא לא יביאו להישג הנדרש.
לישראל נוצרת בעיה: אם אזרחים לא מאמינים בניצחון, מדוע שיסכנו את חייהם בקרב, בסדיר או במילואים. אם אזרחים לא מאמינים בניצחון, מדוע הם נדרשים להמתין ל״סוף המלחמה״ בטרם יעברו (וזה מה שהרוב בישראל רוצה) למהלך של שידוד מערכות פוליטי. אם אזרחים לא מאמינים בניצחון מדוע שימנעו מהטחת האשמות הדדית על הגורמים להפסד, שכבר ידוע. וכמובן, בחלק גדול מהמקרים מדובר בתופעות של ביצה ותרנגולת. למי שמלכתחילה אין אמון רב בהנהגה, קל יותר להתייאש מהסיכוי לניצחון. והייאוש מהאפשרות של ניצחון מוביל לירידה נוספת באמון, וחוזר חלילה.
האם ניתן להחזיר את האמון בניצחון? הישגים כבירים בשדה הקרב יסייעו לכך, אבל כישלונות, ואפילו קטנים, ידרדרו את הבטחון בניצחון אפילו מהר יותר מאשר בחודשים הקודמים. לא במקרה ישראל בחרה בדוקטרינה צבאית המצווה עליה מלחמות קצרות. זה נכון למדינה ששטחה קטן. זה נכון למדינה שמשאביה מוגבלים. זה נכון למדינה ששעון עצר מדיני מקשה עליה להאריך בלחימה. זה נכון גם למדינה שאזרחיה קצרי סבלנות, חשדנים, מנוסים. האם איבדו תקווה מהר מדי – האם איבדנו תקווה מהר מדי? – יכול להיות. קמפיין חוצות של תנועת תקומה שעלה לפני כמה ימים, ואפשר לצפות בו בשולי הדרכים, קורא לנתניהו ״תהיה צ’רצ’יל! זמן להכרעה! לא לכניעה!״. צ׳רצי׳ל אכן לא נכנע. אבל זה לא היה ההישג היחיד שלו: שימור האמונה בניצחון הוא חלק מתפקידה של הנהגה במערכה. צ׳רצ׳יל הצטיין בזה. נדמה שנתניהו פחות.