fbpx

האם אנחנו באמת רוצים שתהיה בישראל אחדות?

 

התבטאויות משתלחות של שרים נגד מפגינים. התפרצות מעבר למחסום ליד בית ראש הממשלה. דריסה של מפגינים. גינויים וחרפות. כבר כמה שבועות נדמה ששגרת הקיטוב חוזרת. ואל תגידו: ״אל תשווה!״ אני לא משווה. לממשלה בהחלט יש אחריות עודפת. היא זאת שתפקידה לוודא שהמדינה שקטה ורגועה, תפקיד שנכשלה בו מיום הקמתה. אבל העובדה הזאת אינה מבטלת גם את אחריותם של המוחים נגד הממשלה לוודא שאינם עוברים ממחאה ראויה ונחוצה למחאה מגונה ומסוכנת.

הטבח של 7 באוקטובר, שהשלכותיו ארוכות הטווח עוד יתבררו בשנים הבאות, פתח לחברה הישראלית הזדמנות: חלון שדרכו אפשר לחזור למצב של לכידות גבוהה יותר. אתם בטח זוכרים את השבועות הראשונים של המלחמה. את תחושת ההתגייסות, את גלי ההתנדבות, את ההכרה המטלטלת שכך זה לא יכול להימשך, את הנטישה המהירה של השיח המפלג לטובת אחדות משימה של מלחמה. בספר היום השמיני, מיכה גודמן חוזר לימים ההם, למשמעותם, ומנסה להפיק ממה שקרה בהם תובנות גם לעתיד. במסגרת ההכנות לפרסום הספר, נערך גם סקר. העבודה הגדולה האחרונה של פרופ׳ קמיל פוקס, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, על החברה הישראלית. מטרתו הייתה לנסות לבחון שאלה שקשה להשיב עליה: מאיפה ועד איפה משתרע ״מרחב הסכמה״ ישראלי.

גודמן בספרו, עוסק בהרחבה במרחב ההסכמה. והוא מדייק כך: ״יש להבדיל בין ‘מרחב הסכמה’ לבין הסכמה. הסכמה היא מצב שבו שני אנשים או יותר הם בעלי אותה דעה; במרחב הסכמה נמצאים בני אדם שאין להם בהכרח אותה דעה, אבל פער הדעות שלהם קטן במידה כזאת, שניתן ברמה העקרונית לסגור אותו באמצעות שיחה, הקשבה ופשרה. ׳מרחב הסכמה׳ הוא לא המרחב של האנשים המסכימים, אלא המרחב של האנשים שיכולים להסכים״.

בסקר שערכנו (באמצעות הפאנלים של אתר המדד ושל ד״ר מנחם לזר, ובניתוח של צוות המדד בהנחיית פרופ׳ קמיל פוקס) ניסינו אמצעים שונים כדי לאתר את המרחב הזה ואת גבולותיו. לא נוכל למצות את תיאורם במאמר אחד, אבל נציג כאן משהו ממנו, שיחסית קל לזהות.

מי רוצה אחדות? שאלה קלה: כולם רוצים אחדות. או כמעט כולם. אחדות שאין לה מחיר היא כמו ״שלום עולמי״. יש מי שלא רוצה שלום עולמי? כולם רוצים אותו – בתנאים שלהם. הבעיה עם שלום עולמי היא לא בעיה עם העיקרון, היא בעיה עם הפרטים. רוסיה רוצה שלום עולמי כאשר אוקראינה נמצאת תחת חסותה. אוקראינה רוצה שלום עולמי כאשר היא משוחררת מהחסות הרוסית וחוסה תחת ברית נאט״ו. זו סיבה אחת מרבות לכך ששלום עולמי הוא שאיפה נאצלת אך בלתי מושגת.

וכמו שלום עולמי, כך גם אחדות ישראלית. קל לרצות אותה בעיקרון, קשה יותר לרצות אותה כאשר היא נשקלת מול המחיר. והנה דרך לזהות את הקושי הזה. בסקר של היום השמיני, שאלנו כמה שאלות על העדפת האחדות, והטובות שבהן לא שאלו על אחדות כעניין כללי, אלא על אחדות למול המחיר האפשרי שלה. מהו המחיר האפשרי של אחדות? כדי שתהיה אחדות, כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לוותר על משהו. להתפשר. אחד יסכים שהמדיניות בנושא תחבורה לא תהיה לטעמו, כדי שתהיה אחדות. שניה תסכים שהמדיניות בנושא בריאות לא תהיה לטעמה כדי שתהיה אחדות. וכמובן, תחבורה ובריאות הם הנושאים הקלים יחסית, אלה שאפשר להתפשר עליהם יותר בקלות. אבל אחדות תחייב פשרות גם בנושאים טעונים יותר, כמו המדיניות בהקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, או הסמכויות של מערכת המשפט הישראלית.

לכן הצגנו סולם ושאלנו כך (ומי שרוצים להשיב על השאלון הזה עדיין יכולים לעשות זאת, באתר המדד, זה שאלון שדי מעניין להתמודד איתו): ״החלק העליון של הסקלה מסמל את העמדות שלך. החלק התחתון של הסקלה מסמל את האחדות של החברה. אנא נסה/י למקם את הסמן על המקום שהוא בעינייך האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאת/ה רוצה, לבין הרצון שלך שבחברה הישראלית תהיה אחדות (כלומר, ככל שתשימ/י את הסמן בכיוון העמדות שלך תהיה פחות אחדות, וככל שתשימי אותו בכיוון אחדות המדיניות של ישראל תהיה פחות לפי העמדות שלך).״

הנה, זו הבחירה האמיתית: לא האם אנחנו רוצים אחדות, אלא האם אנחנו מוכנים לוותר קצת על העמדות שלנו לצורך אחדות. נו, אז מה ישראלים רוצים? (ונדגיש: הסקר בחן עמדות של יהודים בישראל בלבד, לא של כלל הישראלים). זיכרו שמדובר על סולם, יש בו חמש דרגות בכל צד (1 עד 5 לכיוון אחדות, 1 עד 5 לכיוון הדעות שלי) וגם עמדת אמצע (0 – בדיוק שווה בשווה בין אחדות לבין עמדות). כאשר משקללים את העמדות האלה על גרף, מסתבר שלציבור ככלל יש העדפה קלה לעמדות שלו לעומת אחדות. כלומר, העובדה שבאופן עקרוני הציבור אומר שהוא רוצה אחדות (84% אמרו לנו שהם רוצים אחדות ברמה די גבוהה), מאותגרת כאשר מוצגת לו הדילמה האמיתית: לא סתם ״אחדות״ (שכולם רוצים) אלא ״אחדות״ לעומת ״העמדות שלי״ (שרוצים הרבה פחות).

למעשה, יש שתי קבוצות שנוטות באופן מובהק לכיוון אחדות, ומוכנות לוויתורים על העמדות שלהן: מי שמגדירים את עצמם ״ימין מתון״ ומי שמגדירים את עצמם ״מרכז״. תשאלו: מה גודל הקבוצות הללו מכלל החברה היהודית בישראל? התשובה: לא מעט. קרוב למחצית מהיהודים הגדירו את עצמם כך בסקר שלנו (ושימו לב שכאן מדובר על ״ימין מתון״ ולא על ״ימין מרכז״, שגודלו קטן יותר, ואולי גם על זה עוד נכתוב מתישהו). 64% מהמוגדרים (על ידי עצמם) ״ימין מתון״ מיקמו את עצמם על סולם האחדות-דעות לכיוון אחדות. 62% מהמוגדרים (על ידי עצמם) ״מרכז״ מיקמו את עצמם על סולם האחדות-דעות לכיוון אחדות.

אבל זה לא נגמר כאן. כי אחרי ששאלנו שאלת דילמה כללית: אחדות מול הדעות שלי. שאלנו גם שתי שאלות דילמה ממוקדות. וכמובן, לא במקרה בחרנו את שתי הסוגיות הכי קשות. זו שפיצלה את ישראל בתקופה שלפני 7 באוקטובר, וזו שעלולה לפצל אותה בתקופה שאחרי 7 באוקטובר.

שאלנו: מה האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה בנושא של יחסי ישראל והפלשתינים, לבין הרצון שבחברה הישראלית תהיה אחדות.

ושאלנו: מה האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה בנושאים שקשורים למערכת המשפט, לבין הרצון שבחברה הישראלית תהיה אחדות.

 

שני דברים קרו כשעברנו מהדילמה הכללית לדילמות הממוקדות. קודם כל, אצל כלל המשיבים ירדה המוטיבציה לאחדות ועלתה המוטיבציה לכיוון ״העמדות שלי״. כלומר, לוותר באופן כללי – זה אולי. אבל לוותר על דבר קונקרטי זה כבר יותר קשה. דבר שני, אפשר היה לזהות את ההבדל בין קבוצת ה״ימין מתון״, שקשה לה יותר לוותר בנושא הפלשתיני, וקל יותר להתפשר לשם אחדות בעניין הרפורמה המשפטית, ולעומתה, את קבוצת ה״מרכז״, שקשה לה יותר להתפשר בנושא הרפורמה המשפטית, וקל יותר בנושא הפלשתיני. למעשה: רק ה״מרכז״ נוטה לכיוון אחדות בהקשר הפלשתיני, ורק ה״ימין מתון״ נוטה לכיוון אחדות בהקשר למערכת המשפט.

רוצים להוציא מזה מסקנה פסימית? בהחלט אפשר להוציא מסקנה כזאת. או שאפשר לקרוא את מיכה גודמן. ולהביט בנתונים. ולהבין: הלכידות לא תבוא מעצמה. היא אתגר שצריך לעבוד עליו. ואין ברירה.

*

גילוי נאות וכמה קישורים: הספר היום השמיני מאת מיכה גודמן יצא במסגרת הוצאת הקיפוד והשועל, שבבעלותו של כותב מאמר זה (שמואל רוזנר). את הספר אפשר למצוא כאן.

את נתוני הסקר שנערך עבור הספר אפשר למצוא כאן.

ואם אתם רוצים לנסות להשיב על הסקר, תוכלו לעשות זאת כאן.

פרק מהספר פורסם בשישי האחרון בישראל היום. אפשר לקרוא אותו כאן.

עטרה גרמן פרסמה במקור ראשון נתונים מתוך הסקר של היום השמיני. תוכלו לעיין בהם כאן.

 

 

, , , , , ,



24/05/2024נתניהו צריך לפטר את מירי רגב רותם שטרקמן, הארץ
כך התובע בהאג הפיל אותנו בפח רוברט נוייפלד, וואלה
המאבק בין סמוטריץ' לצה"ל על השליטה ביהודה ושומרון חנן גרינווד, אמיר אטינגר, ישראל היום
איך יוצאים מהפלונטר האסטרטגי מיכה גודמן, Ynet
ההיערכות להילולה במירון: פני ההר כפני המדינה חן ארצי סרור, Ynet
אורנה לנדאו, למה את בוכה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הקרע בין נתניהו לגלנט מונע את בחירת הרמטכ"ל הבא אמיר בוחבוט, וואלה
מרוצה, או נקמני ודורסני? כך תיראה חזרת טראמפ שמואל רוזנר, מעריב
האג: ישראל נרדמה בשמירה רונן ברגמן, Ynet
מיתוס היום שאחרי: מול חמאס – אין לישראל קיצורי דרך יוסי קופרווסר, N12








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-05-24)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 29 28.3
הליכוד 32 20 20.7
יש עתיד 24 14 14.3
ישראל ביתנו 6 11 10.3
ש״ס 11 9 9.8
עוצמה יהודית 6 10 9.5
יהדות התורה 7 7 7.3
רע״מ 5 5 4.9
חדש תע״ל 5 6 4.8
הציונות הדתית 8 0 4.6
מרצ 0 5 3.8
עבודה 4 4 1.2
תקווה חדשה 4 0 0.3
בל״ד 0 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר