fbpx

האם אנחנו מספיק חזקים? המשימה הבאה היא להשתכנע שכן

 

למכת פתע מהסוג שישראל ספגה אתמול יש שתי תוצאות עיקריות.

הראשונה – היא נותנת לתוקף יתרון טקטי. תוקף חלש, כמו חמאס, יכול לנצח כוח מגן חזק יותר, כמו ישראל. ישראל איבדה אתמול קצינים בכירים, לוחמים ביחידות מובחרות, איבדה שליטה על ישובים, על בסיסים.

השנייה – היא מטלטלת רגשית, משפילה, מערערת את תחושת הבטחון. אין ישראלי שליבו לא נקרע אתמול והבוקר למשמע העדויות של הנצורים, הנמלטים, המחפשים את יקיריהם, המתחננים לעזרה, העומדים חשופים מול פלישה קטלנית לתוך ביתם ממש. אין ישראלי שלא הרהר בשאלה מה היה עושה במצבם.

התוצאה הראשונה זמנית. חמאס מיצה את ההישג הטקטי. יחסי הכוחות חזרו, או יחזרו במהרה, למצבם הקודם, המובהק. חמאס חלש, ישראל חזקה.

התוצאה שנייה מתמשכת. תחושת הטלטלה וההשפלה תקרין על כל מה שישראל תעשה בשבועות ובחודשים הבאים, היא תקרין על השנים הבאות. מלחמת יום כיפור השפיעה לשנים, האינתיפאדה השנייה השפיעה לשנים. שתיהן השפיעו גם הרבה אחרי שישראל התגברה על הקושי הטקטי, עברה למתקפה, וניצחה.

לא כל ההפתעות דומות. מתקפת שמחת תורה דומה יותר ל-11 בספטמבר מאשר למלחמת יום כיפור. יותר טרור מאשר תחילת מלחמה מהסוג של פעם. חמאס לא נכנס כדי לכבוש את ישראל, אין לו כוחות לכבוש את ישראל, או להכריע אותה במלחמה. הוא שלח את לוחמיו כדי לערער את הבטחון, לרצוח, לחטוף, לזרוע טרור. מתקפת שמחת תורה דומה יותר לפרל הרבור מאשר למבצע ברברוסה. היו לא מעט בכירים בפיקוד היפני, שידעו שלא יכריעו במתקפת פתע את ארה״ב. הם ידעו שאמריקה חזקה מיפן. הם רצו להרוויח זמן, להרתיע, אולי להגיע למשא ומתן בתנאי פתיחה עדיפים.

מה רצו ראשי חמאס להשיג במתקפה המתוכננת שלהם? אפשר להעלות על הדעת הרבה השערות, מטרפוד ההתקדמות בשיחות לנורמליזציה עם סעודיה, להכנת השטח לקראת השתלטות על הגדה לאחר סיום כהונתו של אבו מאזן, ליצירת מאזן הרתעה חדש ומשופר מול ישראל, להתנעה מקומית של מלחמה אזורית שתותיר את ישראל פגועה ומפוחדת. המתקפה הצליחה להם. אולי הצליחה קצת יותר מדי. גם את זה צריך לקחת בחשבון, שאולי לא ציפו שיצליחו עד כדי כך. המכה שהנחיתו על ישראל קשה כל כך, כואבת כל כך, שלישראל לא יהיה מנוס ממכת נגד קשה מאוד, גם במחיר משמעותי, כלכלי, מדיני, ובעיקר נפשי. זה מה שעשו האמריקאים לאחר תדהמת המפלה בפרל הרבור, כאשר ליפנים הצליח יותר מדי.

כמובן, כל השוואה היסטורית נתקלת בפערים שמייצרת המציאות. מתקפת 11 בספטמבר באה מרחוק. מתקפת שמחת תורה מקרוב. האמריקאים נכנסו לאפגניסטן, עשו מה שעשו, וכשנעשה מורכב ויקר מדי, גם עזבו. אפגניסטן נשארה רחוקה. בלי קשר לשאלה אם ישראל תיכנס, ומתי תצא, ואיזה הסדר יתקיים ברצועת עזה בסוף החורף, עזה תישאר קרובה. כאשר האמריקאים כשלו ב״בניית אומה״ באפגניסטן, הם נטשו את האפגנים האומללים לגורלם, וחזרו הביתה. אם ישראל תנסה את כוחה ב״בניית אומה״, או בהצבת שלטון חדש, או בכיבוש מתמשך, הבעיה תישאר קרובה. בעיה כרונית. אפשר כמובן לנסות להעמיד בעזה שלטון חדש, בחסות ובתמיכה ישראלית. ביפן זה הצליח. אלא שאם הפלשתינים בעזה היו יפנים מזכיר קצת את ״עד שהפלשתינים יהפכו לפינים״ של דב וייסגלס מימי ההתנתקות. האמריקאים כבשו את יפן, והחזיקו בה מ-1945 עד 1952. שבע שנים הספיקו לעיצוב מחדש של מדינה ידידותית. שבע שנים, ושתי פצצות גרעין. זה לא הסדר מהסוג שיתאים לעזה.

לכן, אין ברירה אלא לחשוב על המטרות הבאות של ישראל בראש צלול. ויש לפחות שתיים.

הראשונה, והחשובה ביותר היא לחדש את כוח ההרתעה, כלומר, לאותת לכל מי שצופה באירוע המרעיד והמייאש שעובר על ישראל, שכוחה עוד איתה. וכדי לחדד: לא מדובר רק באיתות כלפי חוץ, חמאס, חיזבאללה, איראן – מדובר גם באיתות כלפי פנים. למוסדות מדינת ישראל יש משימה חשובה שמהותה היא לשכנע את תושבי מדינת ישראל שכוחה עוד איתה. כפי שעשתה כאשר הסיגה את המצרים והסורים בחזרה לשטחם במלחמת יום כיפור. כדי להבהיר שישראל עוד חזקה, ושגם כאשר היא מופתעת ומטולטלת, יש לה יכולת להתאושש ולהכות חזק.

המטרה השנייה היא לעצב הסדרים חדשים ברצועת עזה. וזו משימה מורכבת מאוד, כי, כאמור, לא ברור מה טוב יותר לישראל. מצד אחד, ברור שהניסיון להלך על חבל דק מול שלטון של חמאס הגיע למבוי סתום. מצד שני, חלומות על כיבוש מחדש ושליטה ישראלית מלאה בעזה (כולל החזרת התנחלויות) מתקיימים רק בראש הסהרורי של קבוצות בקצה הכי ימני ומשיחי של ישראל. מצד שלישי, הסדרים בנוסח שמתקיים באזורי האוטונומיה הפלשתינית ביהודה ושומרון, כולל כניסות ויציאות יומיומיות של כוחות מיוחדים לעומק השטח המיושב בצפיפות בפלשתינים, רחוקים מלהיות מפתים.

כך או כך, בדרך לשתי המטרות האלה תהיה מלחמה, שהתפקוד של ישראל במהלכה ישפיע מאוד על היכולת להשיג את מטרותיה. הנה, גם זו בעיה: צה״ל לא התמודד היטב עם המתקפה, ולכן האמון ביכולותיו מוגבל. זה עלול להביא את הדרג המדיני למסקנה שמוטב לא לקבוע מטרות שישראל לא תוכל לעמוד בהן. מלכודת של ציפיות נמוכות, שמובילות להישגים מוגבלים. ועוד: גם לדרג המדיני, שהוא דרג פוליטי, יש בעיה של אמון. נכון שישראל נמצאת כרגע במצב מנטלי חדש, שיש בו אחדות של כאב ואחדות של הבנת המשימה. אבל שלא יהיה ספק: החשדנות כלפי הממשלה לא נעלמה, ולא תיעלם במהרה. לכן מוטב היה להרחיב אותה לממשלת אחדות. אריאל שרון ניהל מערכה קשה באינתיפאדה השנייה בגיבוי ציבורי נרחב לאורך זמן רב. אהוד אולמרט ניהל מערכה קשה במלחמת לבנון השנייה בגיבוי ציבורי שנשחק במהירות. המתכונת של שרון עדיפה על המתכונת של אולמרט, אבל לפחות היום נראה שהקברניטים לא מעוניינים בה. כלומר, מעוניינים, אבל לא במחיר שיידרש מהם לשלם במטבע פוליטי. אולי מחר.

, , , , , , , , , , ,

03/03/2024בג"ץ גיוס החרדים: עוד לא נולד בית המשפט שיצליח לחולל שינוי שלמה פיוטרקובסקי, מקור ראשון
בחירות עכשיו, דרישה לגיטימית וצודקת עקיבא נוביק, הארץ
אנחנו על סיפו של שינוי טקטוני בציבור החרדי בצלאל סמוטריץ׳, מקור ראשון
גלנט עשה את מה שלא עשה הטבח, וערער את יסודות הקואליציה יוסי ורטר, הארץ
מה קרה בלילה שבו לקה המודיעין הישראלי בעיוורון איתי וילנאי, ישראל היום
נטע דורצ׳ין, יתוצים עוקצים? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
האיום המשמעותי על נתניהו: אלה התרחישים אחרי הצהרת גלנט יאיר שרקי, דפנה ליאל, N12
התאהבנו בלילה שלפני, אבל הוא לא כל הסיפור אבי יששכרוף, Ynet
היכן צברו מפלגות הימין והשמאל הישגים משמעותיים? משה כהן, אנה ברסקי, מעריב
שש ערים לעקוב אחריהן בבחירות המקומיות עמית סגל, N12








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-03-03)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 12 39 34.5
הליכוד 32 17 20
יש עתיד 24 12 12.4
ישראל ביתנו 6 9 9.9
ש״ס 11 9 9.6
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.1
רע״מ 5 5 4.8
מרצ 0 4 4.5
חדש תע״ל 5 4 3.8
הציונות הדתית 8 5 3.3
בל״ד 0 0 0.8
עבודה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר