מאמר של העיתונאי פרנק פוייר מעביר צמרמורת בגוו של העם היהודי. הוא מבשר את סופו של תור הזהב של יהדות אמריקה. אם יש לכם סבלנות, ויכולת לקרוא מאמר ארוך באנגלית, נסו אותו, באתר המגזין ״אטלנטיק״. אם לא, נספר לכם עליו בקיצור נמרץ: הקהילה היהודית נהנתה מתקופת פריחה שאין לה תקדים מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לפני כמה שנים. זה היה תוצר של כמה מגמות, חלקן נוגעות לגיאו פוליטיקה עולמית, חלקן לתופעות חברתיות פנים אמריקאיות, חלקן להתפתחות של הקהילה היהודית. העידן הזה – תור הזהב – הזניק לפסגה האמריקאית מדענים וסופרים, קומיקאים ופוליטיקאים, מלחינים וקולנוענים. היהודים, שהם רק פלח זעיר מהכלל האמריקאי, השפיעו ושגשגו הרבה מעבר לגודלם, ונהנו מבטחון יחסי, משקט, מאהדה.
העידן הזה נגמר. הרנסנס נגמר. פוייר מתאר אותו, ואז מספיד אותו. דונלד טראמפ והתנועה שהקפיצה אותו לצמרת שחררו את שד האנטישמיות מימין. הפרוגרסיבים ותנועות השמאל הרדיקלי שחררו את שד האנטישמיות משמאל. ליהודים היה קל לזהות את הסכנה מימין, ולזעוק נגדה. את הסכנה משמאל הם מתחילים להבין עכשיו, לאחר המכה של 7 באוקטובר והתגובה שנצפתה לה בקמפוסים ברחבי ארה״ב, בתנועות מחאה, בקרב מנהיגים ומובילי דעת קהל ואינטלקטואלים. בלי הימין, היהודים עוד איכשהו יכלו להסתדר, בחסות המקלט הבטוח של השמאל, שרובם מזדהים איתו. בלי השמאל, לא נותר ליהודים מקום בטוח.
האזינו: שמואל רוזנר באתר הקיפוד והשועל
קיראו: חוק הגיוס: המבחן הגדול של בני גנץ
את פרנקלין פוייר הכרתי לפני לא מעט שנים, כשהיה עורך של המגזין ניו רפבליק. הוא יהודי ליברלי, מבקר חריף למדי של ישראל ושל הפוליטיקה שלה, אבל מחובר להוויה היהודית בעבותות חזקים. אחיו מוכר יותר ממנו: הסופר ג׳ונתן ספרן פוייר, שנתח גדול מיצירתו מוקדש לעם היהודי ולישראל. לפני כמה שנים התפרסם בישראל גם ספרה של אמו, אסתר ספרן פוייר, ״אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן״. גם זה ספר על הגורל היהודי. כך או כך, מדובר בבן למשפחה מלב הרנסנס היהודי אמריקאי. פוייר הוא הרנסנס, הוא תור הזהב. אם הוא מרגיש שזה נגמר, שווה לשים לזה לב. ולקחת בחשבון את ההשלכות של המצב החדש על יהודי אמריקה – וגם עלינו.
כבר לפני כמה חודשים, קצת לאחר פרוץ המלחמה, כתבתי כאן על התפרצות האנטישמיות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. כתבתי דבר חריף מאוד, אבל איכשהו, אף אחד לא התרגז או מחה. ישראל עסוקה מדי בענייניה, מכדי לשים לב למה שקורה בחוץ. ובכל זאת, מה שקורה בחוץ גורלי גם לנו. מצבו של העם היהודי גורלי גם לנו. התפרצות של אנטישמיות גורלית גם לנו. הנה, כך כתבתי אז: יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו בכלל לא קורה בישראל, ולא בעזה, ולא בגבול לבנון. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו קורה באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה, בגרמניה, בקנדה. כבר כמה שנים שהאנטישמיות מרימה ראש. כבר כמה שנים שחלקנו מבינים שנגמרה תקופה, ומתחילה אחרת. אבל עכשיו באה התפרצות – שטף אנטישמי שקשה לזכור כמותו כבר הרבה מאוד שנים. שטף שאינו מתוחם להפגנות ענק במדינות ערביות, אלא נובע ממקורות מערביים מובהקים. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו.
למה זה כל כך חשוב גם לנו כאן, בישראל? הנה מה שדבר כזה יכול לעשות, בנסיבות קשות. הוא יכול להקשות מאוד על תמיכה בינלאומית בישראל; הוא יכול להכשיר פעולות אלימות נגד ישראל של אויבי ישראל; הוא יכול לגרום להרבה מאוד יהודים להידרש לבחירה – האם להיות יהודים פעילים בישראל, או לחדול מלהיות יהודים פעילים במקומות אחרים. כלומר, הוא יכול להוביל, בתהליך מתגלגל, לקיומו של עולם שאין בו, או כמעט אין בו, נוכחות יהודית למעט בישראל; הוא יכול להקשות על ישראלים לבקר בחו״ל, לבלות בחו״ל, ללמוד בחו״ל. יש עוד הרבה השלכות אפשריות שנוכל למנות, אבל נעצור כאן.
נעצור כאן כדי לחזור לפוייר. הוא מתאר מצב, לא מגיש המלצות מדיניות. לעם היהודי קורה דבר לא טוב. העם היהודי נחשף מחדש להתפרצות של שנאה. ישראל נראית חלשה מכפי שנראתה בעבר, ועוד לא מראה סימני התאוששות מהמכה שחטפה. יהדות אמריקה – עמוד התווך השני של העם היהודי בימינו – נראית גם היא חשופה, פגיעה, מעורערת. ״הכוחות הערוכים נגד היהודים, מימין ומשמאל, חזקים… גל האנטישמיות הוא סימפטום לדעיכה של הרגלים דמוקרטיים…״, כותב פוייר. הוא מזכיר ש״למרות שאין זה חוק ברזל של ההיסטוריה, חברות כאלה נוטות להתדרדר. אנגליה נכנסה לעידן אפל ארוך לאחר שגירשה את יהודיה בשנת 1290. רוסיה הצארית צלעה לקראת מהפכה לאחר הפוגרומים של שנות ה-80 [של המאה ה-19]״. פוייר סבור שאם אמריקה ״תמשיך בנתיב הנוכחי, זה יהיה סוף תור הזהב לא רק עבור היהודים, אלא עבור המדינה שטיפחה אותם״. אולי. אבל התנבאות על סופה של אמריקה כפי שהכרנו אותה, שיבוא במקביל לסופה של קהילת יהודי אמריקה כפי שהכרנו אותה – אינה נבואת נחמה. ליהודים לא יהיה רווח מהעובדה שגם כלל האמריקאים יסבלו.
מכאן – צריך לעבור לשאלות. איזה לקח ללמוד מהתיאור של פוייר, אם מקבלים אותו כהווייתו. ולא – הלקח איננו לקרוא לכלל יהודי אמריקה לעלות לישראל, כי רק כאן בטוח. זה יהיה לקח מופרך, בהתחשב בעובדה שגם כאן לא בדיוק בטוח. ולא – הלקח גם אינו ״להילחם באנטישמיות״. כלומר, בוודאי שצריך להילחם בה, אבל כדאי לעשות זאת בראייה מציאותית. היהודים לא באמת שולטים בעולם, ולא באמת יכולים להשפיע על מגמות חברתיות עמוקות במדינות ענק כמו ארה״ב. אין ליהודים דרך למנוע מלא יהודים להיות אנטישמים. כל מה שיש להם הוא את היכולת לזהות בזמן, להיערך בהתאם, לנסות לשרוד. ולעשות את כל זה באחריות גדולה.
בספר שפרסמתי כבר לפני יותר מעשור, ושעוסק בהרחבה בתיאור מפורט של תור הזהב של יהדות אמריקה – תור הזהב שפוייר סבור שבא לסופו – התייחסתי גם לקיום השברירי של מיעוט יהודי קטן. לקרח הדק שעליו נבנו היסודות של תור הזהב. והתייחסתי גם לאופי המחזורי של חיי היהודים: שגשוג, קשיים, שגשוג, איומים, וחוזר חלילה. לקראת סוף המאה התשע-עשרה, יהודי אמריקה חוו סוג של פסגה. זה היה ממש לקראת בואם של גלי ההגירה הגדולים, כאשר אמריקה עוד היתה מקום ריק למדי, והרבה יותר אינטימי. ההיסטוריון ג’ונתן סרנה, שכתב על גל ה”התעוררות” היהודי של סוף המאה התשע עשרה, כינה את מה שהתרחש בשנות השבעים והשמונים של אותה מאה “רנסנס יהודי”. תחיה של חיי הדת היהודים שהושפעה מתחיה מקבילה של הנצרות הפרוטסטנטית באותן שנים.
מחולליה של תקופת הצמיחה היא היו מגוונים, אולם סרנה מנה את עליית האנטישמיות כגורם מרכזי. באותה תקופה נטרקו דלתות בפניהם של יהודים בגרמניה, וגם בארצות הברית. פורסמו פמפלטים רבים המשמיצים את הדת היהודית ואת היהודים. “תנאי החיים של היהודים באמריקה ובשאר העולם הפכו לגרועים יותר במקום לטובים יותר”, כתב סרנה. במקביל, מנהיגי הקהילה דאגו בגלל התרופפות רקמת החיים היהודית. אלא שדווקא המשבר הוא שהוליד התחדשות. לטענתו של סרנה, שלא כמו התחייה הנוצרית, שחלחלה “מלמעלה למטה” – כלומר, מהמטיפים והמנהיגים הכריזמטיים לציבור המאמינים – בקרב היהודים השינוי בא “מלמטה למעלה”. הוא הציג דוגמה מרתקת (שהזכרתי גם בספרי): קבוצת יהודים מפילדלפיה שיזמה את הקמפיין המאוד מצליח ל”תחייתו הגדולה של החג היהודי הלאומי חנוכה”. מרכזיותו של חנוכה ניכרת בקרב יהודי ארצות הברית גם במאה ה-21.
סרנה למד מהתקופה ההיא ארבעה לקחים שכדאי להזכיר גם היום: המשכיות של הקהילה היהודית תלויה לעיתים דווקא ביכולתה להתנתק מן המסורת ולחדש; אין מפתח אחד שמספק פתרון לכל האתגרים שאתם מתמודדת הקהילה; הרעיונות הטובים אינם אלה שבאים מן המוסדות והמנהיגים “למעלה” אלא מן השטח; והכי רלבנטי: הקהילה היהודית בארה״ב מתחזקת כאשר היא ניצבת בצמתי הכרעה וכאשר היא מתמודדת עם קשיים. הנה, מפוייר ועד סרנה, השאלה שרק הזמן יוכל להשיב עליה: האם תור הזהב של היהודים נגמר, או שמא הוא רק מפנה את מקומו לתור הזהב הבא.