שמעון פרס היה אמור להציג ממשלה ב-11 באפריל. הוא כבר הודיע לנשיא שעלה בידו להקים ממשלה. בדיעבד התברר שההודעה מוקדמת ומוגזמת. חיים רמון, שיחד עם יוסי ביילין רקח את המהלך להחלפת השלטון של 1990, מתאר בספרו ״נגד הרוח״ את הארוחה העגמומית שאכלו יחדיו בחג הפסח, יום לפני המועד הקובע. ״יוסי, זה ל נראה טוב״, הוא מצטט את מה שאמר. ועוד אמר: ״אני מכיר את החרדים. הם יכולים לשקר עד הרגע האחרון״.
עוד לא נאמרה המילה האחרונה: האם באמת תקום ממשלה? ומי יעמוד בראשה ראשון? שתפו אותנו בתחזית שלכם!
ההמשך ידוע. שני נציגים של אגודת ישראל לא באו להצבעה. פרס לא הצליח להרכיב ממשלה. שלושה שבועות מאוחר יותר טבע יצחק רבין את הכינוי שנותר על כנו עד היום: ״התרגיל המסריח״. זה היה ״בלוף״ שכשל, טען רבין, ״לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית״. רמון כותב שהביקורת הייתה מוצדקת. שהיה שמח למחוק את המהלך מהרזומה שלו.
עכשיו שאלה: האם אותה ביקורת הייתה נמתחת לו היו החברים ורדיגר ומזרחי – שני חברי הכנסת של אגודה – מופיעים במליאה ומצביעים עם ממשלת פרס? האם רמון היה מוותר על הקרדיט ברזומה לו קמה והייתה ממשלת פרס? ובמילים אחרות: האם תרגיל הוא תרגיל ״מסריח״ רק אם הוא נכשל, או שמא תרגיל יכול להיות מסריח גם כאשר הוא מצליח?
תרצו או לא תרצו, השאלה הזו תרחף בימים הקרובים מעל ממשלתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד. היא תרחף בלי קשר לשאלה אם זו ממשלה טובה לישראל – כפי שיחשבו תומכיה – או רעה לישראל – כפי שיזעקו מתנגדיה. היא תרחף משום שגם תומכי הממשלה הזאת, אם הם אנשים הגונים, שמוכנים להביט במציאות בלי מסכות, צריכים להודות שזו ממשלה שתקום במימוש של תרגיל, שיש בו, בדיוק כמו בתרגיל המסריח, פריצת גבולות מוכרים, הפרת הבטחות לבוחרים, ביטול נורמות מקובלות. רמון, בספרו, מקונן על התשלום שמפלגתו שילמה כדי לגייס את העריק מהליכוד, השר אברהם שריר, שתבע שריון לתפקיד שר לשתי קדנציות. זו הייתה ״תאוות בצע שחרגה מכל נורמה ראויה לנבחר ציבור״, הוא כותב.
אבל מה תאמרו על תאוותו של בנט, שתבע להיות ראש ממשלה למרות שמפלגתו קיבלה רק שבעה מושבים בכנסת, ונותרה, נכון להבוקר, רק עם שישה? מה תאמרו על לפיד, שהבטיח, יותר מפעם אחת, שאצלו לא יהיו יותר משמונה עשר שרים, אבל עכשיו, כשנוח, הוא עושה פשרות ותמרונים כאחרון התככנים? מה תאמרו על איילת שקד שהבטיחה ש״לא נשב תחת לפיד״ ועכשיו אמורה להתחייב לשבת תחת לפיד, כאשר יחליף את בנט כראש הממשלה? מה תאמרו עליה: האם שקד שיקרה אז, כי לא התכוונה באמת? או שהיא משקרת היום, כי תתחייב ללפיד אבל לא תתכוון לקיים?
תומכיה של ממשלת השינוי יאמרו, ואולי בצדק, שזמנים קשים מחייבים פשרות קשות. כך אמרו גם מי שבישלו את התרגיל של פרס, שקטע את ימי האחדות של שתי ממשלות רצופות בכדי להביא לפריצת דרך מדינית. פרס רצה לקבל את תוכנית חמש הנקודות של שר החוץ האמריקאי ג׳יימס בייקר. יצחק שמיר התנגד. זו הייתה מחלוקת לשם שמיים, שהביאה את פרס לצומת שבה הכריע בעד התרגיל. זה היה ניסיון להוציא מהבוץ עגלה מדינית שנתקעה עמוק. ושוב – היו מי שחשבו שהבוץ טוב לישראל, והיו מי שחשבו שהבוץ רע. השאלה ביחס לתרגיל הפוליטי של 1990 איננה האם מותר היה, האם צריך היה, לנסות להביא להכרעה פוליטית. השאלה היא באיזה אמצעים כשרים, ובאיזה אמצעים מסריחים, ראוי להשתמש במהלך כזה.
ממילא, מכיוון שנכשל, דבקה בתרגיל של פרס אמרת הכנף של רבין. אבל סביר שאם הייתה מצליחה, מה שנראה בדיעבד מסריח היה נראה מבריק, מה שנראה בדיעבד נכלולי ועלוב היה נראה ערמומי ומתוחכם. וכן – כך בדיוק גם מצבו של בנט היום. במחנה היריבים יאמרו בכל מקרה שהמהלך שלו לא לגיטימי, מסריח. במחנה התומכים יחכו לתוצאה. אם יתברר שבנט ולפיד הצליחו, אם יתברר שעלה בידם להקים ממשלה, ייראו שניהם כמנהיגים עזים, חדים, ערמומיים (ואיתם גם גדעון סער).
אבל יכול עוד להיות שבניין הקלפים יקרוס, ברגע אחד, על ראשם של השחקנים. במקרה כזה אפשר לצפות לתחילתו של חשבון נפש. מה עשינו, איפה טעינו, למה סמכנו, למה התפשרנו, כמה ויתרנו, על איזה עקרונות ויתרנו. במקרה כזה, אפשר להניח שבעוד זמן לא רב יהיה מי שיטבע איזו סיסמה מעליבה שתודבק לניסיון המשונה להקים ממשלת בנט עד מרצ. במקרה כזה, אפשר לשער שבעוד עשרים שלושים שנה יהיה מי שיכה על חטא ויבקש למחוק את התמרונים הפוליטיים של השבועות האחרונים מהרזומה שלו.
*
ושימו לב: ממוצע המדד חזר לאתר. כמה שבועות אחרי הבחירות, עברנו שוב על הנוסחה (של פרופ׳ קמיל פוקס), שיפרנו את הטכניקה (עבודה של נח סלפקוב), ואנחנו שוב מציגים את הממוצע המשוקלל של סקרי המנדטים.
