דירוג של מנהיגים הוא משחק נחמד, לא מזיק במיוחד, חושף סדרי עדיפויות, מגלה כיצד פרספקטיבה משתנה עם הזמן, מלמד משהו על האופן שבו בני אדם מבינים את תפקידו של מנהיג (או תפקידה של מנהיגה). דירוג של מנהיגים מתבצע בהרבה מדינות, ובהרבה דרכים. כאן בהמדד דירגנו את כל ראשי הממשלה של ישראל, בעזרת הגולשים שלנו (אתם יותר ממוזמנים לדרג את ראשי הממשלה מחדש – הוספנו את נפתלי בנט לרשימה). כאשר שיקללנו את הנתונים גילינו שבישראל דוד בן גוריון, מנחם בגין ולוי אשכול מובילים את הרשימה. אחריהם בא נתניהו. רבים סבורים שהיה גרוע במיוחד, אבל רבים הרבה יותר סבורים שהיה מעולה.
עזרו לנו לכוון את ״המדחום הפוליטי״ של ישראל
בכמה העלו לכם, או העלתם, את שכר הדירה?
כך או כך, זו רשימה שהרכיב הציבור. לצידן של רשימות כאלה, יש גם רשימות שמרכיבים מומחים. מכון המחקר סיינה בארה״ב פרסם השבוע כבר בפעם השביעית את סקר המומחים שלו, המדרג את נשיאי ארה״ב לדורותיהם. ארבעים שנה שהמכון מדרג, בעזרת מומחים להיסטוריה נשיאותית. למי שאיננו מומחה להיסטוריה נשיאותית קשה לדרג נשיאים ותיקים כמו תומס ג׳פרסון, או ג׳יימס ביוקנן. אז רק המומחים מדרגים. 141 במספר.
ג׳ו ביידן, המכהן כיום כנשיא ארה״ב, הוא הנשיא ה-46 במספר של המדינה הגדולה הזאת, שיש בה בחירות באופן מסודר, פעם בארבע שנים, ולא פעם בכמה חודשים כמו אצלנו. השנה דורג בפעם הראשונה במסגרת הסקר של סיינה. הוא הגיע למקום ה-19 המכובד. פחות טוב מח״י נשיאים אחרים, אבל יותר טוב – לדעת המומחים – מרוב האחרים. נאמר, מבוש האבא (מקום אחד אחריו). נאמר, מיוליסס גרנט, גיבור מלחמת האזרחים האמריקאית, ונשיא של שתי כהונות (שניים אחריו). נאמר, ממרטין ואן ביורן, שהמציא את הפוליטיקה האמריקאית מחדש, וברא את המפלגה הדמוקרטית. כן – המיקום של ביידן בהחלט שווה ויכוח. אבל באופן כללי צריך לומר: דירוג של נשיא שעוד לא הגיע לאמצע כהונתו ועדיין מכהן הוא לא עניין פשוט (רשימת הדירוג המלאה כאן).
נשיאים ותיקים יותר מביידן כבר הספיקו לשקוע בתודעה, ולזכות במקום יחסית קבוע. חמשת הראשונים הגיעו ראשונים בכל אחד משבעת הסקרים על פני ארבעים שנה. לפעמים הסדר קצת משתנה, אבל גם זה לא הרבה. פרנקלין רוזוולט דורג ראשון בכל שבעת הסקרים למעט אחד, שבו דורג שני, ולפניו ג׳ורג׳ וושינגטון, אבי האומה. אברהם לינקולן דורג ארבע פעמים שני, ועוד שלוש שלישי. וושינגטון היה חמש פעמים במקום הרביעי. ג׳פרסון חמש פעמים במקום החמישי. טדי רוזוולט דורג פעמיים שלישי, פעמיים רביעי, פעמיים חמישי.
וגם המדורגים בתחתית לא משתנים. למעט תוספת חשובה אחת מלפני ארבע שנים: דונלד טראמפ. הוא ממוקם השנה שלישי מהסוף. כמו בפעם הקודמת. מעניין יהיה לראות אם מתישהו יעלה ברשימה, או שאולי ידרדר עוד קצת. גילויי הועדה החוקרת את אירועי ה-6 בינואר, שבהם נראה כמי שמנסה לבטל את תוצאות הבחירות, בהחלט יכולים להפוך אותו למתחרה על מקום גרוע עוד יותר מהשלישי מהסוף.
מי שאיבד את מקומו בתחתית לטובת טראמפ הוא ג׳ורג׳ בוש הבן. בוש נכנס לחמישיה התחתית ב-2010, שנתיים לאחר שסיים את תפקידו, וכאשר המלחמה בעיראק והוריקן קתרינה עוד היו טריות בזיכרון. אבל במשאל הבא כבר יצא ממנה. שינוי קטן, אבל לא הבולט ביותר בתחתית. התואר הזה מגיע לבעיטה החזקה למעלה שקיבל יוליסס גרנט. כבר הזכרנו את גרנט. השנה הוא ממוקם שניים מתחת לביידן, כמעט במקום העשרים. אבל בשלושת המשאלים הראשונים של סיינה, ב-1982, 1990 ו-1994, גרנט דורג במקום הרביעי לפני האחרון. כלומר, המומחים של שנות השמונים והתשעים חשבו שגרנט היה קטסטרופה. המומחים של שנות העשרים של המאה הבאה כבר חושבים שגרנט היה נשיא סביר, ואולי קצת יותר מזה.
מה קרה לגרנט? שאלה טובה, שהרי, כהונתו הסתיימה בשליש השני של המאה התשע עשרה, כך שלא היו גילויים חדשים על מה שעשה ומה שלא עשה, וגם לא נותרו מומחים לספינים שנשלחו כדי לשקם את תדמיתו. על גרנט פשוט נכתבו כמה ספרים חדשים, עבי כרס, ששינו את האופן שבו המומחים שופטים אותו. מנשיא של ממשל מושחת, חשוד בשכרות, מאבד שליטה, גרנט הפך לנשיא ישר דרך, אמיץ, הגון. תכונות שלפתע קיבלו משנה חשיבות. לא הוא השתנה, השופטים שלו השתנו. ההיסטוריה היא לא יותר מסיפור שמסופר בהווה על העבר. סיפור שמסופר, תמיד, בעיניים של מי שחי בהווה. לכן גם אם גרנט הוא אותו גרנט, הסיפור על גרנט הוא כבר לא אותו סיפור.
וכמעט בכל הדירוגים, המנהיגים שבאים ממש בסוף הרשימה הם מי שכהונתם היתה האחרונה לפני מלחמת האזרחים, ג׳יימס ביוקנן, והראשונה לאחר מלחמת האזרחים, אנדרו ג׳ונסון. ביוקנן הוא האיש שלא מנע. ג׳ונסון הוא האיש שירש את לינקולן לאחר שנרצח, ולא ידע מה לעשות עם הירושה. הגלישה למלחמת האזרחים היא כשלון של ביוקנן (כמובן, לא רק שלו). היציאה המקרטעת, הלא החלטית ולא נחרצת אל החיים שלאחר מלחמת האזרחים, היא כשלון של ג׳ונסון (שאחריו בא גרנט, שכבר הזכרנו). את המלחמה עצמה ניהל לינקולן. כך שעל לפני ואחרי המלחמה מקבלים ציון לגנאי, על המלחמה עצמה מקבלים ציון לשבח.
מה אפשר ללמוד מכל זה? שוותק טוב לתדמית. גרנט שיפר את מצבו, וכך גם הנשיא לינדון ג׳ונסון, שסיים את תפקידו מוכה וחבול בתקופה הסוערת של מלחמת ויאטנם, אך עם השנים נזכרה אמריקה בהישגים הרבים שלו בחקיקה בנושאי פנים. קל יותר להיראות דגול אם אתה עתיק. כמו וושינגטון ולינקולן. מה שכמובן מזמין את השאלה אם גם מישהו שמכהן בתקופה מאוחרת יותר יוכל יום אחד להיחשב למנהיג דגול. כאמור, הנשיא הכי צעיר בחמישיה הפותחת הוא פרנקלין רוזוולט, שסיים את כהונתו (ואת חייו) לפני כמעט שמונים שנה. מנשיאי העשורים האחרונים אין אף אחד בחמישיה, וגם לא בעשירייה. ברק אובמה במקום ה-11 (אני יודע – גם על זה יש לכם מה להגיד). ביל קלינטון במקום ה-14. רונלד רייגן במקום ה-18. ושוב: זה מה שחושבים המומחים להיסטוריה נשיאותית, ואם נדמה לכם שיש להם הטייה קלה לכיוון הנשיאים מהמפלגה הדמוקרטית, קשה יהיה לומר שאתם טועים.
