הפתעות יכולות להיות נעימות. אישה מפתיעה את בעלה בכרטיס לקונצרט של הלהקה החביבה עליו. הוא מפתיע אותה בעגילי פנינה שרצתה כבר לפני שנים. אבל במדיניות החוץ של מדינות, הפתעות הן אירוע בעייתי. מדינה מתכננת את מהלכיה קדימה, הפתעה משבשת אותם. מדינה מגבשת מדיניות, הפתעה מחייבת אותה לעדכן. מדינה מעצבת תוכנית עבודה, הפתעה מקלקלת אותה. מדינה נערכת לדבר אחד – ואז נדרכת מול דבר אחר. הפתעה מאיצה את הדופק, מעוררת חרדה, מגבירה סיכון לאי הבנות. הפתעה היא מה שבני זוג יכולים להנות ממנו, ומדינות מעדיפות להימנע ממנו. בעיקר מדינות ידידותיות.
זה נכון במיוחד ליחסים של ישראל עם ארה״ב. יחסים שידעו עליות ומורדות, ידעו חילוקי דעות, ידעו גם הפתעות. בניגוד למה שנדמה לעיתים – חילוקי דעות הם הדבר הפשוט יחסית לניהול. הפתעות הם המרכיב ההרסני ביחסים. דוגמה: ישראל מפתיעה את ממשל איזנהאואר ופולשת לחצי האי סיני בתיאום עם בריטניה וצרפת. כמובן, זו התקופה שבה האמריקאים עוד לא בדיוק בעלי ברית, בקושי תומכים בישראל. ובכל זאת, ההפתעה מחוללת תגובה קשה. דוגמה: שר החוץ ויליאם רוג׳רס משיק תוכנית שלום לא מתואמת למזרח התיכון, שמעוררת סערה (ותורמת, בסופו של דבר, לדעיכתו של רוג׳רס). דוגמה: ראש הממשלה נתניהו מפתיע את ממשל אובמה ומקבל הזמנה לנאום בקונגרס האמריקאי. להגנתו ייאמר: הנושא היה חשוב (איראן). ועוד להגנתו ייאמר: ממשל אובמה עצמו הפתיע את ישראל יותר מפעם אחת.
השבוע, נדמה שדונלד טראמפ הפתיע את ישראל כאשר אישר לנהל שיחות חשאיות עם חמאס שהיקפן משמעותי למדי. זה מעניין בגלל כמה סיבות.
חושבים שאתם יודעים יותר טוב מהפרשנים? בואו להתחרות בתחזית האירועים של המדד
הראשונה – טראמפ כבר הפתיע את ישראל, אבל לטובה. הוא בחר להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים כאשר לא מעט גורמים מדיניים בישראל פקפקו עד הרגע האחרון באפשרות שאכן יעשה זאת. זה אומר שלישראלים עשויה להיות נטייה לחשוב שהפתעות של טראמפ הן דבר נוח יותר מאשר הפתעות של נשיאים אחרים. הנטייה הזאת עשויה לסבך אותם אם וכאשר יבואו הפתעות פחות נוחות.
השנייה – טראמפ הוא נשיא של הפתעות. המדיניות שלו נשענת על מבנה האישיות שלו, שממד מרכזי בה הוא הקושי לצפות אותו. הוא שולף, הוא משנה כיוון, הוא רגע כך ורגע כך. זה שומר את כל מי שבא איתו במגע דרוך, עירני וקצת מתוח. גם את ישראל. לצפות מטראמפ לא להפתיע, זה כמו לצפות מהשמש לא לזרוח. זה בטבע שלו. בטבע של שלוף.
השלישית – טראמפ עשה את מה שגם ראשי ממשלה ישראלים מתמחים בו: הוא פעל בערוצים מקבילים. בערוץ סטיבן ויטקוף הלך לכיוון של הארכת שלב א של עסקת החטופים, בערוץ אדם בוהלר הלך לברר ישירות מול חמאס אם יש עוד אפשרויות. מכאן צריך לשאול: כמה היה תיאום בתוך הבית הלבן בין הערוצים השונים. נשיאים כמו ניקסון, וגם מדינאים ישראלים כמו שמעון פרס, התמחו בסלילת ערוצים מקבילים שאינם מודעים זה לקיומו של זה. מכאן צריך לשאול: כמה היה תיאום עם ישראל ביציאה למסלולים השונים. בוהלר אמר השבוע שישראל ידעה על מהלכיו. בישראל רמזו שידעו פחות מכפי שהיה רצוי שידעו. בממשל רמזו שישראל חיבלה בשיחות עם חמאס. בירושלים רמזו שהידיעות על ערוץ חשאי באו ממקורות מודיעיניים ולא מדיווח מסודר של הממשל.
כאמור, ייתכן שברקע השיחות של ארה״ב עם חמאס יש מחלוקת מהותית שנוגעת לשאלה כיצד צריך להתקדם במו״מ מול חמאס, איך צריך לנהל את החזרת החטופים, האם ניתן לראות יום שאחרי בעזה שחמאס הוא חלק ממנו, ועוד. אבל המחלוקת המהותית חשובה פחות וההפתעה חשובה יותר. על המחלוקת המהותית אפשר לדבר, בעוד שההפתעה מייצרת אווירה של חשדנות. מה אם ארה״ב מנהלת שיחות לא ידועות עם איראן על הסכם גרעין חדש? מה אם ארה״ב מנהלת שיחות לא ידועות עם הסעודים על מהלך מדיני שנוגע לעזה או לגדה? מה אם ארה״ב סוללת נתיבים שישראל לא מודעת להם, שיקלעו אותה לדילמות מדיניות שאינה ערוכה לקראתן?
הפתעות הן פתח לאווירה של פרנויה. אווירה של פרנויה היא פתח לתחשיבים מוטעים. תחשיבים מוטעים הם פתח למהלכים חפוזים. מהלכים חפוזים מייצרים עוד הפתעות – וחוזר חלילה. שבוע משונה עבר על ישראל. שבוע שהוא עצמו מחייב מחשבה על פתיחת מסלולים חדשים.
למה יש רוע בעולם? אם עוד לא קראתם, זה הזמן!?
