שווה להתעמק במתודולוגיה לפני שמקבלים את המסקנות ללא ערעור, אך אם לסמוך על סקר מכון ״פיו״ בישראל לפני כעשור, קרוב למחצית מהישראלים, יהודים וערבים, סבורים שהומוסקסואליות אינה קבילה מבחינה מוסרית. ואם לדייק: 43%. עוד 27% סבורים שהיא קבילה מוסרית. עוד 25% סבורים שלא מדובר בשאלה מוסרית. ההסתייגות המוסרית מהומוסקסואליות גבוהה בישראל הרבה יותר מאשר, נאמר, באוסטרליה (18%), אבל הרבה פחות מאשר בטוניסיה (92%). למי אנחנו דומים? למקסיקו (40%), לפולין (44%), ליוון (45%).
האם מי שמאמין הוא יותר מוסרי? בואו להשיב לסקר חדש
האם ישראל צריכה להיות יותר מוסרית? ההסכת של רוזנר
מה נזכרנו לפתע בשאלות של מוסר? לא, זה לא בגלל חבר הכנסת פינדרוס, והשטויות שאמר על הקהילה הגאה. זה בגלל מחקר חדש, מרתק, שהתפרסם במגזין המדעי ״נייצ׳ר״, וסופסוף התפניתי לקרוא. בימים האחרונים, גם הניו יורק טיימס פרסם תקציר, מאת אחד החוקרים, ובוושינגטון פוסט אפשר היה לקרוא כתבה על הממצאים. השורה התחתונה זהה: בני אדם רבים מאוד, בכל העולם, חיים באשליה שהעולם נעשה פחות מוסרי. הוא מידרדר מוסרית. זה לא נכון, בטח לא בקנה מידה רחב וגורף, אבל הרושם חזק וקשה להתנער ממנו. הוא רווח ברוב המדינות, וכבר הרבה מאוד עשורים. כלומר: גם לפני 20 שנה בני אדם חשבו שהעולם בנסיגה מוסרית. וגם לפני שלושים, ארבעים, חמישים שנה. החוקרים הגיעו עד לראשית ימי הסקרים שבחנו את השאלה הזאת: שנת 1949. הם בחנו 177 סקרים בארה״ב, ועוד סקרים דומים ב-59 מדינות. בכל אלה נשאלה גרסה כלשהי של השאלה האם המוסריות בירידה. בכל אלה התשובה הייתה זהה. כולן – בלי יוצאת מן הכלל.
מתי העולם היה מוסרי יותר? כנראה לפני שפינדרוס נולד (אם תשאלו אותו). כי זאת התשובה שנותנים רוב בני האדם. לכולנו נדמה שפעם, לפני שנולדנו, היה פה לא רק שמח יותר אלא גם מוסרי יותר. בממוצע, 86% מהמשיבים בכל העולם אמרו שהמוסר בירידה בימי חייהם. זה נכון למי שנולדו לפני שבעים שנה, או לפני ארבעים שנה, או לפני עשרים שנה. איכשהו, המוסר תמיד החל לרדת בדיוק ברגע שבו נולדנו. הנתונים כולם זמינים, למי שאינם מאמינים. הקליקו כאן. בשנת 2002, מכון פיו סקר ארבעים מדינות, ובכל אחת מהן שאל על ״הדרדרות מוסרית״ כבעיה גדולה מאוד ״במדינה שלך״. בארה״ב, 49% אמרו ״כן״. כלומר, שארה״ב בבעייה גדולה של הדרדרות מוסרית. בבריטניה 33%, בצרפת 41%, באיטליה 63%, בלבנון 61%, בטורקיה 75%, בברזיל 50%, ביפן 66%, בטנזניה 57%. בהרבה מאוד מדינות, הרבה מאוד בני אדם מזהים ״הדרדרות מוסרית״ כ״בעיה גדולה מאוד״.
מה מסביר את התופעה הזאת? קשה להאמין שהמוסר יורד ויורד וממשיך לרדת. מחברי המאמר, פסיכולוגים מקולומביה ומהרווארד, פותחים בציטוט של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס, מי שהיה מקורב לקיסר האגדי אוגוסטוס, ומחנכו של הקיסר החשוב, אך קצת פחות מוצלח, קלאודיוס. ליוויוס כתב את תולדות רומא עד לזמנו, והתלונן – בדיוק כמונו – על ירידת המוסר של הדורות. בספרו על ״רעיון הדעיכה בהיסטוריה המערבית״, ארתור הרמן כתב ש״למעשה כל תרבות בעבר או בהווה האמינה שגברים ונשים אינם עומדים באמות המידה של הוריהם והדורות שקדמו להם״.
הרמן מעלה השערה: תחושת הדעיכה בכל התרבויות נובעת מהעובדה שבני אדם מזדקנים. זה הכל בגלל ״הניסיון האנושי של שינוי הגוף מילדות לבגרות, והשחיקה הבלתי נמנעת של יכולות מנטליות וגופניות בגיל הזקנה״. השערתו אינה רחוקה מאוד מזו של שני החוקרים שפרסמו החודש בנייצ׳ר. הם מעלים שתי טענות, שמשתלבות זו בזו. האחת, ״החשיפה סובלת מהטייה: אנשים נתקלים בעיקר במידע שלילי על אחרים ושמים לב אליו – מעשים רעים שולטים בחדשות ובשיח שלנו״. השנייה, ״הזיכרון סובל מהטייה: השליליות של מידע שלילי דוהה מהר יותר מהחיוביות של מידע חיובי״. החוקר אדם מסטוריאני מדגים זאת כך: אם חברתך זורקת אותך, אתה תדחיק ותשכח יחסית מהר. זה כואב, אבל אחר כך נדחק לעומק הזיכרון, עובר רציונליזציה, ודוהה. לעומת זאת, ״זיכרון הפגישה הראשונה עם מי שנותרה בת הזוג שלך ודאי עודו מעלה בך חיוך״.
הנה, זה ההסבר לאופן שבו המוח שלנו גורם לנו לחשוב שהכל יותר גרוע. כבר בעבר, חוקרים רבים הבחינו בכך – וטענו – שהעולם באופן כללי דווקא משתפר. גם בני אדם שאינם חוקרים מבחינים בכך לפעמים כאשר שואלים אותם שאלה ממוקדת. האם היחס לנשים טוב יותר היום מבעבר? התשובה נדמית די ברורה. האם העובדה שהעבדות נעלמה, או כמעט נעלמה, היא שיפור לעומת העבר? גם כאן התשובה ברורה. עוד ירדו תמותת תינוקות, מוות ברעב, עוני מרוד, מלחמות מרובות נפגעים. העולם השתפר מאז שנולדתם, אבל קשה להרגיש בזה, בגלל התעתוע הפסיכולוגי.
המשתתפים במחקרים שמצוטטים במאמר ״האמינו שרמת המוסר ירדה, והם האמינו בכך בכל עשור ובכל אומה שחקרנו. הם האמינו שהדעיכה החלה בערך בזמן שהם נולדו, ללא קשר למועד שבו זה קרה, והם האמינו שהיא נמשכת עד היום. הם האמינו שהדעיכה נובעת הן מכך שבני אדם נעשים פחות מוסריים ככל שהם מתבגרים, והן מכך שבני אדם יותר מוסריים התחלפו בבני אדם פחות מוסריים״. והם האמינו בעוד דבר אחד מעניין: ״האנשים שהם מכירים באופן אישי יוצאי דופן״. כלומר, כולם פחות מוסריים חוץ ממי שאני מכיר/ה.
למה כל זה חשוב? האם כל זה חשוב? לחוקרים יש טענה שכן. ״כל עוד אנחנו מאמינים באשליה הזו״, קרי, כל עוד אנחנו מניחים שהחברה שלנו מידרדרת מוסרית, זה הופך אותנו לקהל יעד שחשוף לקלוט מסרים של מנהיגים שאפתנים ״הטוענים שהם יכולים להחזיר אותנו לתור זהב״. מי שאולי רוצים להחזיר את האמריקאים לימים שבהם אמריקה הייתה ״גדולה״ יותר מהיום. מי שאולי רוצים להחזיר את הישראלים לימים שבהם ישראל הייתה יותר טובה. הימים הטובים של פעם, טוענים החוקרים, קיימים למעשה ״רק בדמיון שלנו״. אבל הנה, כבר צצה בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה: ומה אם ברוב המדינות האזרחים שמתגעגעים לעבר באמת טועים, כפי שהמחקר בהחלט מעורר חשד, אבל אנחנו, במקרה שלנו, בעידן שלנו, במדינה שלנו – דווקא צודקים?
