באופן כללי, העולם הוא לא מקום בטוח. לא תמיד, ולא לכולם. בני אדם מצפים ליציבות ולביטחון, המציאות מאתגרת אותם. פעם ברעידת אדמה, ופעם במגפה. פעם בהתקוממות פוליטית, ופעם במשבר כלכלי. כאשר שואלים אזרחים האם המדינה שלהם היא מקום שהם מרגישים בו בטוחים, נקודת התצפית שלהם היא שקובעת את התשובה: בטוחים באיזה מובן – כמו שהם מצפים להיות בטוחים? או כמו שבני אדם אחרים במקומות אחרים בטוחים? או כמו שהוריהם או סביהם היו בטוחים? קחו את הישראלי הממוצע: הוא בוודאי בטוח יותר כאן מכפי שסבתא שלו הייתה בטוחה במרוקו או בפולין. הוא כנראה בטוח יותר מכפי שאבא שלו היה בטוח, בהנחה שאביו התבגר בתקופה שבה ישראל עוד הייתה קטנה וחלשה. הוא בטוח יותר כמעט מכל אוגנדי, או ברזילאי, או בנגלדשי. אם הוא אומר שאינו בטוח – ההשוואה היא לא למציאות אחרת, של זמן אחר או של מקום אחר. ההשוואה היא לציפייה. וציפייה היא דבר משונה: ככל שמתרגלים לטוב, כך מצפים לעוד יותר טוב.
האזינו: מה כל כך מיוחד בבחירות שתכף יהיו במדינת איווה?
קיראו: שופטי העליון יותר מדי דומים לכולנו, וזאת בעיה?
האם ישראל היא מקום בטוח? תוחלת החיים בישראל גבוהה יחסית לרוב מדינות העולם. יותר מאשר בארגנטינה, מהונגריה, מאקוודור, מהודו, מהולנד. זה אומר להצביע על מידה של בטחון. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מקיימת שגרה של סקרי ״בטחון אישי״. באחרון שבהם התברר ש״תחושת הביטחון הגבוהה ביותר באזור המגורים נצפתה בבני ברק ובפתח תקווה (91.9% ו-91.8% בהתאמה), ואילו האחוז הנמוך ביותר נצפה בבאר שבע (74.5%)״. אם תשוו את הנתונים הללו לנתונים על בטחון אישי בערים מסוימות, כמו אוסלו, אנקרה, ונקובר, מילנו, פריז, תגלו שהם די גבוהים. כלומר, לא מעט ישראלים חשים בטוחים. כמובן, כאשר ישראלים נשאלים האם הם מרגישים בטוחים בעירם, או בטוחים כשהם הולכים בחשיכה, התשובות שלהם מתייחסות לביטחון אישי מול חשש של אלימות מקומית, פשיעה, בריונות, דברים כאלה. תל אביב היא באמת עיר בטוחה. ברוב השכונות שלה לא מפחיד (לגברים) ללכת לבד בלילה.
שאלה המבקשת לבחון האם ישראל היא ״המקום הכי בטוח בשביל יהודים… למרות המצב הביטחוני״ היא כמובן שאלה מסוג אחר. זו לא שאלה על פשע ובריונות, על איכות חיים במובן היומיומי, אלא שאלה על טרור ומלחמות. זו לא שאלה על איום פנימי, מסוג של כמה נעים ללכת לבד בלילה, אלא שאלה על איום חיצוני, מסוג של כמה הישראלי מרגיש שהוא עלול להירצח על ידי טרוריסטים, להיחטף, להיפגע מרקטה, להידרש להילחם על חייו. שאלה שיש לה נגיעה להערכת יכולתה העתידית של ישראל לשרוד. יש לא מעט ישראלים שחיים בטוחים לגמרי בחיי היומיום שלהם, יושבים בבתיהם בלי הפרעה או מטרד, ובכל זאת מרגישים שישראל היא לא מקום בטוח, ובטח שלא ״הכי בטוח״.
לא מעט? נתקן: בעצם די מעט. מה שמחייב הסבר. המרכז לאימפקט יהודי (CJI) ומכון גיאוקרטוגרפיה שאלו בסקר על מצב הבטחון שישראל מספקת, וגילו דבר משונה: שיעור הישראלים שמרגישים שישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים בעולם דווקא עלה מאוד השנה. עלה אחרי ה-7 באוקטובר, עלה אחרי הטבח המחריד בעוטף, עלה אחרי שניתכו רקטות על הצפון, אחרי שישובים פונו, אחרי שחטופים הופקרו.
נכון שזה משונה? בואו נביט בשאלה ובנתונים בניסיון להבין. נתחיל בשאלה: זו שאלה לא טובה. כבר כתבנו כאן יותר מפעם אחת ששאלות בסקרים צריכות להתייחס למרכיב אחד בלבד, ולא לשניים או שלושה, כי אם הן מתייחסות ליותר ממרכיב אחד, אז לא ברור על מה התשובה. במקרה שלנו, השאלה הייתה האם המרואיינים מסכימים או לא מסכימים עם האמירה: “המקום הכי בטוח בשביל יהודים הוא ישראל למרות המצב הביטחוני ולכן על יהודי התפוצות לעלות לארץ”. למה השאלה לא טובה? כי ההסכמה היא לא עם דבר אחד אלא עם שניים: הראשון – ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים; והשני – על יהודי התפוצות לעלות לארץ. השאלה לא מאפשרת לי להסכים עם החלק הראשון (הכי בטוחה) אבל לא עם השני (אבל הם צריכים לעלות), או לא להסכים עם הראשון (הכי בטוחה) אבל דווקא כן עם השני (צריכים לעלות).
אז השאלה לא טובה. בפעם הבאה כדאי שתהיה יותר טובה. ומצד שני, זו שאלה שכבר נשאלה בשנים קודמות, בנוסח הזה, ולכן יש למה להשוות אותה. שימו לב לגרף: בשנת 2020, 76% מהמשיבים (יהודים בישראל) הסכימו שישראל הכי בטוחה ליהודים (ולכן צריך לעלות), בשנת 2022 השיעור עלה ל-82%, והשנה – אחרי פתיחת המלחמה – בשאלון של דצמבר 2023 – 87% הסכימו עם האמירה הזאת.
איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהתחושה שישראל היא הכי בטוחה דווקא התחזקה השנה?
הנה שלושה הסברים אפשריים:
אפשרות ראשונה – הישראלים קצת הזויים ולא בדיוק יודעים איפה הם חיים. זו אפשרות מפתה, אבל היא לא מסבירה את העלייה בין שנת 2020 לשנת 2023. אלא אם נוכל להסביר מדוע נעשינו פתאום יותר הזויים.
אפשרות שנייה – למלחמה יש אפקט פסיכולוגי שגורם לנו להתעקש על האתוס הציוני יותר מבעבר, ולהתעקש שלמרות הכל, כאן הכי בטוח. כלומר, גם אם אנחנו לא באמת חושבים או מרגישים כך, אנחנו מרגישים צורך לומר כך, לעצמנו ולסוקרים, כחלק מההשתתפות שלנו בעיצוב של נרטיב ישראלי שהולם זמן של מלחמה.
אפשרות שלישית – עם כל מה שקורה כאן, אנחנו שמים לב גם למה שקורה בחוץ. נוסח השאלה מאלץ אותנו לעשות זאת, כי היא מדברת במפורש על המקום הכי בטוח ״בשביל יהודים״. האם ישראל היא מקום בטוח? אולי לא. אבל האם יש מקום בטוח יותר ממנה ליהודים? זו כבר שאלה אחרת. האנטישמיות מרימה ראש, בקמפוסים יש תחושת מחנק, הרטוריקה של קבוצות ומנהיגים מהדהדת קולות מימים אפלים. אז אולי השתכנענו: בלי קשר לאסון שמתחולל כאן, בישראל עדיין יותר בטוח ליהודים, כי כאן הם לפחות יכולים לאחוז בנשק ולהגן על עצמם.
ההנחה שלי היא שהנתונים משקפים את האפשרויות השנייה והשלישית. ויש בזה משהו מעצים ומייאש גם יחד. האפשרות השנייה (אפקט פסיכולוגי) מגלמת חיזוק של ההזדהות שלנו עם ישראל, עם החזון הציוני, עם האתוס היהודי. האפשרות השלישית (מה שקורה בחוץ) מגלמת הבנה שהחיים כיהודים, כציונים, הם בהגדרה פחות בטוחים. הם בהגדרה חיים של ציפיות יותר נמוכות. עובדה: המקום הכי בטוח ליהודים הוא המקום הזה, שבו מתעופפות רקטות, שבו חיילים מחרפים את נפשם, שבו חטופים לכודים ללא מוצא. המקום הכי בטוח ליהודים הוא המקום שבו מתנהלת מלחמה כבר יותר ממאה שנים. לא בטוח שהנתון שמשקף עמדה כזאת הוא נתון אופטימי.
