כבר היו שאמרו לנו: זאת שאלה טפשית, לא ממוקדת. היו שאמרו: זו אבחנה לא קיימת. אין סתירה. כל מי שאמרו קצת צודקים, אבל לא לגמרי. אנחנו מריצים עכשיו סקר מעניין (שנשמח מאוד אם תשתתפו בו, כדי לעזור לנו להכריע מה הציבור באמת חושב) על האיזון הנכון בין ״מוסר״ לבין ״אינטרסים״ במדיניות החוץ והבטחון של ישראל.
אז מה דעתכם: ישראל היא מדינה מוסרית?
מה דעתכם: למכור לאוקראינה כיפת ברזל?
למה אנחנו מתכוונים? הנה דוגמה. נניח ששליט ערבי של מדינה שכנה מבקש מישראל שתמכור למדינה שלו תוכנת ריגול מצויינת, חדשנית. לישראל יש אינטרס ברור למכור. זה גם יכניס כסף טוב לקופת המדינה, וגם יסייע להידוק היחסים עם המדינה הערבית. מצד שני, ישראל יודעת שהשליט הערבי המדובר הוא לא בדיוק חסיד של דמוקרטיה וזכויות אדם. יש סבירות מסויימת שהוא ישתמש בתוכנת הריגול לצרכים שרוב הישראלים חושבים שהם לא ראויים, כמו שימוש נגד מתנגדי המשטר ומעקב אחרי אזרחים. אנחנו מתעניינים בשאלה מה נכון בעיניכם לעשות במקרה כזה. אפשר למכור – כי יש לנו אינטרס למכור, ולא עניין שלנו מה השליט יעשה אחר כך. אפשר למכור, אבל לנסות לקבוע סייגים למה שהשליט יעשה עם התוכנה (אבל אז הוא אולי לא יקנה מאיתנו, אלא ממישהו קצת פחות צדיק). אפשר גם להחליט לא למכור. למה לא למכור? או – כאן בדיוק נכנסים שיקולים שאפשר לקרוא להם ״מוסר״ ו״אינטרסים״, אבל יש כאלה שיאמרו, במידה של צדק, שהשימוש במונחים האלה בעייתי.
נניח שמחליטים לא למכור, כי זה לא מוסרי. האם זו באמת העמדה המוסרית? אם בגלל שלא מכרנו היחסים עם המדינה הערבית יהיו פחות טובים, ולכן יהיה סיכוי גדול יותר לעימות, או לאלימות, אז השיקול המוסרי הביא לתוצאה לא בדיוק טובה למוסר. אפשר גם לדמיין עוד תסריט: ישראל לא מוכרת, כדי להיות מוסרית, אבל אז השליט קונה תוכנה עוד יותר פולשנית ממדינה אחרת. כלומר, ישראל ניסתה להיות מוסרית, אבל התוצאה גרועה מכל בחינה. גם היחסים של ישראל עם המדינה הערבית התקלקלו, וזה לא טוב. גם השליט קנה תוכנה, ויעשה בדיוק מה שהיה עושה בכל מקרה. גם הוא קנה תוכנה עוד יותר פולשנית, כך שלמעשה, מרוב מוסריות, יצא שפגענו גם ביחסים עם המדינה הערבית וגם באזרחים של המדינה הערבית.
ומצד שני – ברור שאין לנו שליטה מלאה על כל מה שכל מדינה תעשה. לנו יש שליטה על מה שישראל עושה, ויש לנו חובה להחליט עד כמה להכניס שיקולים של מוסר, או, אם תרצו, שיקולים של ״ערכים״, כאשר אנחנו מנהלים את מדיניות החוץ והבטחון שלנו.
עכשיו נציג לכם נתון אחד שאנחנו כבר מזהים בנתונים שאספנו (זה נתון מהימן, אבל עוד לא סופי. רק כשנסיים את איסוף כלל הנתונים, פרופ׳ קמיל פוקס יעשה את הניתוח הסופי, ויסכם את המספרים הסופיים). מה עולה ממנו? שני דברים.
הראשון – רוב גדול מאוד של היהודים בישראל סבור שישראל היא מדינה מוסרית במדיניות החוץ והבטחון שלה. רק מעטים סבורים שישראל מוסרית כמו הממוצע של שאר מדינות העולם, ורק מעטים מאוד סבורים שישראל היא לא מוסרית.
השני – יש קבוצה אחת של יוצאי דופן בהקשר הזה. קבוצת ה״שמאל״. וכאן צריך לדייק. אנחנו לא מדברים על שמאל במובן של ״כל מי שלא מצביע לנתניהו״ או במובן של ״כל מי שתומך בממשלת בנט-לפיד״. נכון שיש עכשיו אופנה (בעיקר בימין) לכנות את כל המחנה הזה ״שמאל״. אבל רוב המחנה הזה לא מכנה את עצמו שמאל. רובו מכנה את עצמו משהו בין ״מרכז ימין״ לבין ״מרכז שמאל״ (וגם ״מרכז״ כמובן). רק מעטים מהיהודים בישראל, בסביבות חמישה-שישה אחוזים, מגדירים את עצמם ״שמאל״. עליהם אנחנו מדברים. הם בפירוש יוצאי דופן.
הכי קל לראות את זה כאשר משווים אותם לקבוצה הקרובה ביותר אליהם. השוואה לימין זו לא חוכמה גדולה, אבל בגרף אפשר לראות עד כמה ה״שמאל״ שונה מה״מרכז שמאל״. נכון, גם במרכז שמאל יש פה ושם מי שסבורים שישראל היא לא מוסרית, אבל בעיקר יש מי שאומרים שהיא ״ממוצעת״, לא גרועה יותר משאר המדינות, שבסך הכל, זו לא ממש דעה שלילית. לעומת זאת, בשמאל מצאנו רוב – רוב! – שסבורים שישראל היא ״די לא מוסרית״ או ״מאוד לא מוסרית״ (בערך 25% לכל אפשרות). זה בפירוש ממצא שמצדיק טענה שהשמאל חריג לעומת שאר הקבוצות. לא עוד קבוצה על הרצף שנע מימין לשמאל, כשכל קבוצה מדרגת את ישראל קצת פחות טוב, אלא חריג של ממש, קפיצת מדרגה למטה, לעומת שאר הקבוצות.
מעניין? לטעמנו זה מעניין. ועוד יותר מעניין להבין איך ישראלים היו פותרים דילמות מורכבות שמעמתות שיקולים של מוסר ואינטרסים: למכור תוכנת ריגול לשליט הערבי? לצייד את אוקראינה בכיפת ברזל גם אם זה ירגיז את הרוסים? וכמה להשתדל לא לפגוע בחפים מפשע בזמן לחימה? והאם יש לקח מהשואה שמחייב את ישראל לעשות כך ולא אחרת? שאלות מעניינות, חשובות. תשובות בקרוב (שגם אתם ואתן יכולים לתרום להן תובנות).
