הנתונים שיוצגו היום בכנס המכון למדיניות העם היהודי הם הזמנה לויכוח. רצוי ויכוח מנומס. זה ויכוח שיורד לשורשי קיומה של מדינת ישראל. ויכוח על השאלה האם מטרת הציונות היא לנרמל את היהודים, ולעשותם ככל העמים, או שמא מטרתה לתת להם מקום מקלט שבו ימשיכו להיות מיוחדים ושונים. איך בדיוק שונים? לדוגמה, שונים בכך שישתיתו את מדיניות החוץ והבטחון שלהם על ערכים מוסריים. אולי לא תמיד, אבל יותר מאחרים.
מסכימים או לא? החברה החרדים היא חברה עם יותר ערכים
מסכימים או לא: לישראל יהיה יותר טוב אם יהיו פחות חרדים
מדינת ישראל, כך קובעת מגילת העצמאות, ״תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״. זה נוסח יפה, שמסתיר מאחוריו מעט מאוד הנחיות מעשיות לפעולה. כיצד משתיתים מדינה על ״יסודות החירות, הצדק והשלום״, כיצד מממשים את ״חזונם של נביאי ישראל״ (שלכל אחד מהם היה חזון קצת אחר). ניתן דוגמה: ישראל צריכה להחליט כיצד לנהוג באוקראינה וברוסיה הנתונות במלחמה. האם יש בחזונם של נביאי ישראל עצה מעשית כיצד לעשות זאת? ומהי העצה הזאת? ניתן עוד דוגמה: פולין העבירה חוק ששולל זכויות מניצולי שואה, האם יש בחזונם של נביאי ישראל עצה מעשית כיצד להגיב?
אלה שאלות שנבחנות בעולם המעשה, בזמן האחרון. נבחנות – וגם מקבלות סוג של מענה. בישראחל ומחוצה לה.
שר החוץ יאיר לפיד ירד מהעץ בשקט, כמעט בחשאי. ביקורת ציבורית לא נשמעה. היו דברים חשובים יותר ברקע. ואולי גם הערכה לכך שאחרי שטיפס על עץ, הבין גם מתי צריך לרדת. בקיץ לפני שנה שאלנו כאן: מה תכלית המשבר שיזמה ישראל ביחסים עם פולין. בחורף בא המשבר לקצו. דרישותיה של ישראל לא נענו. הפולנים נותרו בעמדתם, והחוק שהעבירו, שמונע פיצויים נוספים מניצולי שואה, נותר על כנו.
ובמילים אחרות, ישראל עלתה לטונים גבוהים, זעקה ורתחה, ואז התקפלה בלי טקס. בחסות המלחמה באוקראינה ומשבר הפליטים, חוסל המשבר. הפולנים היו מנומסים – וגם עסוקים – ולא עקצו את ישראל בעקבות הפליק־פלאק המיותר. הם למדו שללפיד יש שריטה בעניינים שנוגעים לשואת יהודי אירופה. הם למדו שלפעמים צריך לתת לו זמן להתקרר ולחשוב מחדש.
במקרה הזה, ישראל התנהגה כמו מדינה נורמלית. נאמר, כמו ארה״ב. ראו מה קרה לארה״ב.
נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, ירד מהעץ בשקט. מדינה אחרת, עץ אחר, משבר אחר, אבל העיקרון דומה. יחסי ארה”ב וסעודיה נכנסו לקיפאון עמוק בגלל עניינים מגוונים, אבל מה ששבר את גבם של האמריקאים היה הרצח הברוטלי של העיתונאי ג’מאל חשוקג’י בידי מי שעשו את דברו, או הגשימו את רצונו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן. “זכויות אדם יעמדו במרכז מדיניות החוץ שלנו”, הבטיח ביידן לא פעם ולא פעמיים. הוא גם אמר וחשב שעל הסעודים “להיענש” על הפרת זכויות אדם. בשנה וחצי שבהן הוא מכהן, יחסי ארה”ב והסעודים מתנהלים ללא מגע בין ראשי המדינות. בחודש הבא, כנראה שסוף־סוף ייפגשו. בכל מה שקשור לזכויות אדם, ולחשבון שרצה להגיש על רצח עיתונאי אמריקאי, ביידן לא קיבל כלום. כמו במקרה של ישראל ופולין, המשבר באוקראינה טרף את הקלפים ואילץ את האמריקאים לחשוב מחדש על סדרי עדיפויות. זכויות אדם זה חשוב, להעניש את הסעודים זה רצוי – אבל אי אפשר ביד אחד למנוע מהרוסים לייצא דלק וביד השנייה לדגדג את הסעודים. צריך לבחור, וביידן בחר.
במה בחר? פחות מוסר, יותר ריאליה מדינית. בזה בוחר כנראה גם רוב הציבור הישראלי. בחירה קצת משונה, שיש בה מימד של סתירה פנימית. מצד אחד, כפי שהתגלה בסקר של המכון למדיניות העם היהודי, 65% מהציבור (היהודי) בישראל סבור שישראל מוסרית יותר משאר המדינות בעולם. 72% מהציבור (היהודי) סבור שצה״ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. מצד שני – יש גם צד שני. צה״ל צריך לנצח. ואם הציבור מזהה אפשרות של קושי לנצח בגלל בעיה מוסרית של פגיעה בחפים מפשע, הוא מעדיף ניצחון. כן – ״להשתדל לא לפגוע בחפים מפשע״, זה מה שהרוב (66%) מעדיף. לא – רק 20% מהציבור יסכימו ל״ניצחון פחות משמעי״, שלא לדבר על ״הפסד״ (2%) כדי לשמור על חיי חפים מפשע בצד השני של המתרס.
השורה התחתונה ברורה: צריך לאזן שיקולים של אינטרסים עם שיקולים של מוסר, אבל עם עדיפות ברורה לאינטרסים. רק 2% מהציבור יסכימו למדיניות שכולה מוסר. 13% יסכימו למדיניות שכולה אינטרסים. איזון זו דרך המלך: הרבה אינטרסים וקצת מוסר, או הרבה מוסר וקצת אינטרסים, או שווה בשווה. כל עניין לפי חשיבותו, לפי התועלת לישראל ולפי המחיר המוסרי. שאלנו על התסריט הבא: ״מדינה באירופה שתומכת בישראל, מוכרת לה מוצרים , ומקיימת איתה קשרים, מעבירה חוק שאוסר להעביר עוד כספים מהמדינה לניצולי שואה שאיבדו בה רכוש. מה ישראל צריכה לעשות״. 60% אמרו לא לפגוע באינטרס הישראלי. אפשר אולי להעביר מחאה, אבל רק אם אינה מסכנת את היחסים. שאלנו: האם למכור תוכנת ריגול למדינה ערבית? ושוב, התשובות מעידות על רצון לאזן. למכור, אבל תחת מגבלות. זה מה שהיה מכריע הרוב.
יש פערים גדולים בהכרעות של מצביעי ימין ושמאל. הימין מדבר בשפה של אינטרסים, השמאל בשפה של ערכים. זה עלול להטעות, ליצור רושם של מחלוקת בין שווים. אבל הגושים לא שווים. הרוב היהודי-ישראלי הוא רוב של ימין וימין מרכז, והרוב הזה (78% ו-60% בהתאמה) בוחר במדיניות של ״אינטרסים״, או ״אינטרסים עם יוצאי דופן במקרה של פגיעה חמורה במוסר״. נשיא המכון למדיניות העם היהודי, פרופ׳ ידידיה שטרן, סבור שזו בעיה. כך כתב הבוקר: ״מדינת הלאום היהודית אמורה להביא לידי ביטוי במדיניות החוץ והבטחון שלה את אופייה היהודי באמצעות גילוי רגישות מוסרית שאפיינה את היהודים מאז ומעולם״. למעשה, מדובר בבעיה על בעיה. לא רק שהרוב היהודי לא מסכים עם עמדתו, אלא שמסתבר שככל שיהודים מחשיבים יותר את ״יהודיותה״ של המדינה כשיקול מרכזי בעיצוב המדיניות שלה, כך הם מסכימים איתו פחות.
הנה, הויכוח שהזכרנו, ושנוגע בשורשי הקיום שלנו כאן. הקיום כציונים, שאולי רק רוצים להיות נורמלים. הקיום כיהודים, שאין ביניהם הסכמה על השאלה מה בדיוק מחייב אותם המושג החמקמק ״מוסר יהודי״. פרופ׳ שטרן כותב: ״רגישות מוסרית שאפיינה את היהודים״. זה כמו לכתוב ״לאור חזונם של נביאי ישראל״. אמירה יפה, פיוטית, שלא תמיד ברור מה נגזר ממנה בשדה המדיניות.
כמה משקל ישראל צריכה לתת לשיקולים מוסריים במדיניות החוץ ובמדיניות הצבאית? "המדד" וכאן חדשות גילו כמה דברים מפתיעים. עורך הסקר, @rosnersdomain, הביא את הנתונים ב-#עצם_העניין עם @KalmanLiebskind pic.twitter.com/kIMqypl3bO
— כאן חדשות (@kann_news) June 6, 2022
