משחקי כדורגל אפשר לנהל מהכורסה. כולנו עושים את זה – או לפחות אלה מאיתנו שאוהבים כדורגל. יש לנו דעות על ההרכב, על הטקטיקה, על החילופים. מלחמות אי אפשר לנהל מהכורסה, ולמרות זאת, בשבוע האחרון נדמה שכולנו מנסים לעשות את זה. אנחנו יודעים מתי צה״ל צריך לתקוף, ומתי הוא צריך להגן, ואת מה להפציץ, ואת מי. יש לנו עמדה גם בשאלה האם ישראל תוקפת יותר מדי או פחות מדי או בערך במידה הנכונה. כלומר – לרובנו יש עמדה, אבל לא לכולנו. חלקנו אומרים שעוד מוקדם לדעת. נדמה לי שזו העמדה הנכונה, אבל לא באתי להתווכח, אלא להציג נתונים.
האם ישראל מאוחדת או עדיין מפולגת? מוזמנים להשיב על שאלון המלחמה של המדד
סקר המכון למדיניות העם היהודי (בוצע על ידי המדד, נותח על ידי פרופ׳ קמיל פוקס), שכמה מנתוניו הוצגו כאן אתמול, בחן גם את עמדות הישראלים על עוצמת התגובה הישראלית בעזה. וצריך כאן כמה סייגים: קודם כל, הסקר נעשה בשבוע שעבר, ויכול להיות שהתשובה של חלק מהמשיבים השתנתה מאז. ועוד: זו שאלה על עניין שלאזרחים קשה לשפוט. צה״ל הודיע שתקף 300 יעדים – מה זה אומר? זה הרבה? זה מעט? זה גרם נזק (להם)? זה הביא תועלת (לנו)? יש לנו דעות, אבל הן לא תמיד מבוססות על מידע. יותר על תחושת בטן כללית.
אז למה חשוב לדעת מהן? כי לדעות שלנו יש השפעה על התנהלות של המנהיגים שלנו. אם הם רואים שאנחנו לא מרוצים, הם צריכים להגיב כדי שנהיה מרוצים. הם כמובן צריכים – קודם כל – לדאוג לזה שישראל תנצח במלחמה. אבל חלק מהניצחון הוא הידיעה שניצחנו, התחושה שניצחנו. אם ננצח אבל נרגיש שהפסדנו, זה הרבה פחות טוב לנו, ועוד פחות טוב למנהיגים שלנו (שיצטרכו לשלם מחיר פוליטי כאילו הפסידו במלחמה).
אז מה אנחנו חושבים? נציג כאן תשובות של יהודים בלבד. חלק לא מבוטל מהערבים שהשיבו לסקר שלנו סבורים שישראל מגיבה בעוצמה חזקה מדי, וחלק גדול אחר אומרים שמוקדם לדעת או שהם לא יודעים. ליהודים יש כמובן עמדה אחרת: קודם כל, כמעט אף אחד מהם לא סבור שישראל מגיבה בעוצמה חזקה מדי. רק אחוז אחד. וזה לא משנה אם מדובר בתומכי מפלגות קואליציה או מפלגות אופוזיציה. זה לא משנה אם מדובר ב״ימנים״ או ב״שמאלנים״. בעניין הזה יש הסכמה: זה בטח לא חזק מדי.
האם זה חלש מדי? כאן אפשר לראות פערים שנובעים מהשקפה פוליטית, או השתייכות למחנה פוליטי. תומכים של יש עתיד נוטים לומר יותר מאחרים שעוד מוקדם לדעת. הם באופוזיציה, כך שאין להם צורך להרגיש שהממשלה עושה בדיוק את מה שצריך. מצד שני, גם הם רוצים תגובה נחרצת וברורה. אז הם יושבים על הגדר. מוקדם מדי. תומכי הליכוד מתחלקים כמעט שווה בשווה לשלושה שלישים (ונבהיר: החלוקה למפלגות נעשית כאן על פי כוונות הצבעה, לא על פי הצבעה בבחירות הקודמות. כלומר, אנחנו מדברים על מי שאומרים שהיו מצביעים לליכוד לו הבחירות היו נערכות כעת). שליש אחד – במידה הנכונה. שליש אחד – חלש מדי. שליש אחד – מוקדם לדעת.
למי יש עמדה נחרצת יותר? למצביעי הציונות הדתית. רוב משמעותי מהם (57%) ידעו לומר כבר בשבוע שעבר שהתגובה הישראלית לא מספיק חריפה. רק 5% מהם אמרו שהתגובה היא במידה הנכונה. כלומר, מפלגתם חברה בממשלה שמקבלת את ההחלטה כיצד להגיב, ורובם סבורים שהממשלה מקבלת החלטה לא נכונה, החלטה רפה. אגב, גם בקרב תומכי יהדות התורה וש״ס יש שיעור גבוה יחסית, אם כי לא כמו בקרב בוחרי הציונות הדתית, של מי שאומרים שהתגובה הישראלית חלשה מדי (ש״ס 41%, יהדות התורה 49%). תשאלו: האם יש מקביל משמאל לתביעה של תומכי הציונות הדתית לתגובה חזקה יותר? האם תומכי מרצ או העבודה מרגישים שהתגובה חזקה מדי? התשובה היא לא. רק 4% מתומכי מרצ (ואף אחד מתומכי העבודה המעטים שנותרו) סבורים שהתגובה חזקה מדי. רובם (65%) סבורים שעוד מוקדם מדי לדעת, ו-22% מרגישים שהעוצמה נכונה.
לקחים? אם הציבור יהיה לא מרוצה, זה לא בגלל שירגיש שישראל מגזימה בעוצמת התגובה, אלא משום שירגיש שישראל לא מספיק חריפה בתגובה. כמובן, אפשר יהיה לומר שזה בגלל האמריקאים, או שלצה״ל לא היו תוכניות טובות, או ששיקול החטופים הכריע. אפשר יהיה להסביר בהרבה דרכים מדוע התגובה אינה חזקה כפי שהציבור רוצה שתהיה. ובכל זאת, הסנטימנט כרגע נראה די ברור: הציבור רוצה תגובה כמו עכשיו, או יותר, אבל ספק אם יסתפק בפחות.