האם לבנט וביידן תהיה כימיה? מצעד הזוגות המלא של נשיאים וראשי ממשלה

יש משמעות ליחסים אישיים ביחסים בינלאומיים. לא שנשיא אמריקאי יפגע באינטרס של מדינתו משום שהוא מחבב את ראש הממשלה הישראלי, ולא שראש ממשלה ישראלי יוותר על נכסים חשובים בגלל שהוא מחבב את הנשיא האמריקאי. ובכל זאת, יש משמעות. לדוגמה, לאמון. ביל קלינטון ואהוד ברק היו זוג מוצלח. כלומר, לא בטוח שזה היה נשיא מי יודע מה מוצלח, ודי ברור שזה לא היה ראש ממשלה מי יודע מה מוצלח. אבל כצמד, הם היו בסדר. הסתדרו זה עם זה. הבינו זה את זה. האם בזכות העובדה הזאת יש שלום בין ישראל לבין סוריה, או בין ישראל לבין הפלשתינים? כמובן שלא. חיבה לא פותרת כל בעיה. ומצד שני, העובדה שקלינטון בטח בברק, הסתדר עם ברק, סייעה מאוד לישראל לשווק את הנרטיב שלה לשאר העולם (ושלא יהיה ספק: אני בהחלט חושב שהנרטיב של ישראל הוא הנרטיב האמין יותר ביחס לכשלון קמפ דיייויד).

האם נמשיך לעטות מסכות? האם איראן תפתח פצצה? כמה גשם יירד בחורף? בואו לחזות את השנה הבאה

האם ג׳ו ביידן הוא נשיא טוב לאמריקאים? האם ג׳ו ביידן הוא נשיא טוב לישראלים? בואו והשיבו

קחו דוגמה הפוכה: כישלון המגעים בין ישראל לבין הפלשתינים בימי ברק אובמה ושר החוץ שלו, ג׳ון קרי. גם במקרה הזה, ישראל אולי לא הייתה צדיקה גמורה, אבל בוודאי לא אשמה עיקרית בכישלון. למעשה, זה היה כישלון ידוע מראש, ועיקר האשמה היא באמריקאים שהתעקשו לנסות מה שלא היה לא סיכוי מלכתחילה. ובכל זאת, לישראל היה קשה יותר. לאובמה ולקרי לא הייתה חיבה גדולה לראש ממשלת ישראל נתניהו. הם לא בטחו בו. אולי בצדק – כי לא אמר להם אמת. אולי הוא צדק כשלא אמר להם אמת – כי ידע שמה יגיד להם ישמש אותם נגדו. כך או כך, היחסים האישיים היו פחות טובים, והייתה לזה השפעה גם על תוצאות של מהלכים מדיניים.

את כל זה שווה להזכיר בימים שאחרי המפגש הראשון בין הנשיא ג׳ו ביידן לבין ראש הממשלה נפתלי בנט. מפגש ראשון – עוד לא מערכת יחסים. גם לא בטוח שתהיה מערכת יחסים. לביידן יש דברים יותר חשובים מישראל על הראש. בנט אמור להישאר בתפקידו לזמן לא ארוך במיוחד. את כל זה הזכרתי אתמול, בקיצור, בשיחה עם קלמן ליבסקינד. מערכת יחסים נבנית על פני זמן, ומתוך התמודדות עם אתגרים משותפים. כמה כאלה יהיו לביידן ובנט? לא ברור. לקלינטון ויצחק רבין היה פרויקט משותף משמעותי, שתפס את תשומת הלב של שניהם. לג׳ורג׳ בוש ואהוד אולמרט הייתה מערכת יחסים קצרה, אבל הדוקה. במצעד הזוגות – מי הנשיאים וראש הממשלה שהסתדרו אלה עם אלה הכי טוב – נדמה לי שאת שני אלה שווה לשים בראש. יצחק וביל, ג׳ורג׳ ואהוד. בשידור הזכרתי שהכנתי את הרשימה המלאה. הוצפתי בשלוש פניות לפרסם אותה. הנה היא: דירוג (כמעט) מלא של מצב ה״כימיה״ בין ראשי ממשלה ונשיאים אמריקאים. הדירוג כמובן משקף עמדה, לא עובדה. מותר, ואפילו רצוי, לחלוק עליו.

1. רבין וקלינטון: מערכת יחסים שהייתה בה חיבה וידידות, מחויבות הדדית לפרויקט משותף (אוסלו), וכמובן גם טרגדיה גדולה שצרבה אותה בתודעה (שלום, חבר). תחילת שנות התשעים בישרו את שיא היחסים של ארה״ב וישראל, תחילתן של שש עשרה שנים קרובות. עד כדי כך, שחלק מאתנו התבלבלו לחשוב שזו הנורמה. אבל זו לא הנורמה. זו תקופת לבלוב שבאה והלכה.

2. אולמרט ובוש: הנשיא בוש (הבן) חיבב את אהוד אולמרט הרבה יותר מכפי שחיבבו אותו רוב הישראלים. הוא הסתדר בסך הכל היטב גם עם קודמו של אולמרט, אריאל שרון, אבל פער דורי ומנטלי חצץ ביניהם, והיו גם כמה תקריות שהעיבו על הקשר (כמו נאום צ׳כוסלובקיה של שרון ומשבר המזל״טים). אולמרט ובוש הבינו אחד את השני, דיברו קצר וברור, הלכו יחדיו דרך קצרה אבל משמעותית, שכללה אירועים דרמטיים (מלחמת לבנון והפצצת הכור בסוריה), וגם תהליך מדיני מגומגם (אנאפוליס).

3. מאיר וניקסון: הוא היה דמות מורכבת, עם נשמה מסוכסכת. יהודים אמריקאים הוא לא במיוחד חיבב. אבל עם הישראלים הסתדר היטב, ועם גולדה מאיר, שאמנם נולדה בקייב, אבל גדלה בוויסקונסין, היה לו נוח. הוא קיבל את ישראל הקשוחה והבוטחת של פוסט מלחמת ששת הימים, וליווה אותה במהלך הטראומה של מלחמת יום כיפור. אחר כך היה לנשיא האמריקאי הראשון המבקר בישראל.

4. ברק וקלינטון: כבר הזכרנו אותם. ברק רצה לעשות הרבה ומהר. קלינטון רצה מורשת לקראת סיום הכהונה. התוצאות לא היו טובות, אבל המרדף המשותף אחר השלום המתעתע קירב את שני המנהיגים.

5. שרון ובוש: זה התחיל בחשדנות, כולל כמה תקלות. אבל אירועי ה-11 בספטמבר שינו את בוש, וגם את האופן שבו הביט בישראל הנלחמת באינתיפאדה השנייה, וההתנתקות עזרה לקרב את שני המנהיגים עוד קצת.

6. פרס וקלינטון: זה פשוט היה קצר מכדי לככב גבוה. אבל בחודשים שבין רצח רבין לבין נצחונו של נתניהו בבחירות, קלינטון עשה כמעט כל מה שפרס רצה. זה לא היה כמו עם רבין, אבל היה הכי קרוב שאפשר באותה עת (עד שבא ברק ב-1999).

7. נתניהו וטראמפ: אני מניח שזה יהיה דירוג שנוי במחלוקת, ושיש מי שידרגו את השניים האלה גבוה יותר. בלי ספק, טראמפ היה נשיא מאוד נוח לישראל, מאוד ידידותי. בלי ספק, הוא ונתניהו פעלו במידה של תיאום. אבל לא היתה נינוחות מלאה. כן היה מתח באוויר. כי עם טראמפ, אף פעם אי אפשר לדעת מתי יקפוץ איזה פיוז. הם היו זוג שהשיג הרבה לישראל, אבל לא בדיוק של מנהיגים שיש להם חיבה גדולה האחד לשני (ואולי הם פשוט לא מסוג הטיפוסים שמחבבים).

8. אשכול-ג׳ונסון: לינדון ג׳ונסון היה הנשיא החשוב ביותר בתולדות יחסי ישראל-ארה״ב. הוא הנשיא שהחל את עידן היחסים המיוחדים, וגם היה הראשון לארח ראש ממשלה ישראלי, את לוי אשכול, קודם בוושינגטון, ואחר כך גם בחווה שלו בטקסס. איך היו היחסים בין השניים? טובים. לא בדיוק אישיים, אבל טובים. אשכול הבין שעם ג׳ונסון צריך להקשיב בסבלנות, ולעקוף בזהירות.

9. בן גוריון-קנדי: עם טרומן ואייזנהאואר, כמעט לא היו לישראל יחסים. קנדי היה הראשון שרקם בזהירות את תחילתם של היחסים. היכרותו עם בן גוריון היתה קלושה. איש צעיר בדרך למעלה, פוגש אריה זקן, אגדה, לקראת סוף דרכו הפוליטית. לקרוא לזה ״יחסים״ יהיה קצת מופרז, אבל זה בסך הכל עבד כמו שהיה צריך לעבוד.

10. פרס-רייגן: פרס היה עסוק בייצוב המשק. רייגן היה עסוק עם גורבצ׳וב. הם הסתדרו, במקרה הצורך.

11. בגין-קרטר: שניים שהביאו הסכם שלום היסטורי, אבל לא בזכות חיבה הדדית.

12. רבין-פורד: ליצחק רבין היתה היכרות טובה עם וושינגטון של שנות השבעים, שבה שירת כשגריר מוצלח, כולל עם שר החוץ קיסינג׳ר. אבל עם הנשיא פורד לא היתה כימיה. אמריקה היתה מתוחה בגלל משבר כלכלי וחוקתי (ווטרגייט). ממשלת ישראל לא קיבלה תכתיבים בהקשר להסדרי הפסקת האש עם הערבים. פורד איים בבחינה מחודשת של היחסים.

13. בגין-רייגן: הנשיא האמריקאי, כוכב קולנוע, לא ממש הבין את הפולני המוזר מישראל. כשהבין שישראל מנסה לטרפד מכירת מטוסים לסעודים, רתח מכעס. כשראה תמונות מחרידות מהפצצת ביירות, הטיח בבגין מילים קשות. כשפרס וממשלת האחדות החליפו את ממשלת בגין-שמיר, נשם לרווחה.

14. שמיר-בוש: זה לא היה אישי. בוש לא תיעב את שמיר, שמיר לא תיעב את בוש. אפשר היה לזהות אפילו הערכה הדדית. אבל הפערים ביעדים ובמדיניות היו פשוט גדולים מדי, והמחלוקות פשוט לא אפשרו יצירת כימיה טובה. נקודות אור: מלחמת המפרץ הראשונה, ופתיחת השערים מברית המועצות. נקודות חיכוך: התנחלויות, ועידת מדריד.

15. בן גוריון-טרומן: לקרוא לזה יחסים תהיה הפרזה. טרומן הכיר בישראל, ובכך מילא את תפקידו החשוב, ההיסטורי. אחר כך שמר על מרחק מישראל עד לסיום כהונתו. בן גוריון ערך אצלו ביקור פרטי אחד, במאי 1951. טרומן היה עסוק במלחמת קוריאה, וכבר לא רחוק מסוף דרכו הפוליטית.

16. בן-גוריון-איזנהאואר: אמריקה היתה רחוקה מישראל, ולא רצתה להתקרב, כך שהקשר התמצא בכפיית נסיגה מסיני לאחר מבצע קדש. אייזנהאור הורה – בן גוריון ציית. לקראת סוף הכהונה חלה הפשרה. בן גוריון הוזמן לביקור ״פרטי״ בוושינגטון (ביקור דומה ערך גם בימי הנשיא טרומן). היתה אווירה חיובית. אבל המפגש הבא, עם קנדי, היה חשוב הרבה יותר.

17. נתניהו-קלינטון: לראש ממשלת ישראל לא היה סיכוי. לא אחרי רצח רבין, ואחרי שניצח את פרס בבחירות. לא כאשר היה ברור שמה שאת מה שקלינטון רצה לעשות, נתניהו בא לקלקל.

18. נתניהו-אובמה: הנשיא האמריקאי בא בהחלטה נחושה לריב – וההחלטה מומשה.

פגישת ביידן-בנט | @rosnersdomain מחזיר אותנו אל כמה מהפגישות המעניינות בהיסטוריה של ישראל וארצות הברית, ושואל – האם טיב הקשר משפיע לבסוף על ההחלטות שמתקבלות בבית הלבן?#עצם_העניין @KalmanLiebskind pic.twitter.com/E5Tjr7oT52

— כאן חדשות (@kann_news) August 30, 2021