הנה סיפור מעניין כשלעצמו. סיפור על מה שקורה באמריקה. אבל לא פחות מזה, הנה סיפור שיש בו לקח, אזהרה, גם לישראל. סיפור על האופן שבו מחלוקת פוליטית עזה, מתמשכת, יכולה להוביל לאיבה אישית. לא רעיונות נגד רעיונות ומפלגות נגד מפלגות, אלא בני אדם נגד בני אדם. לא מחלוקת סבירה בחברה דמוקרטית – אלא בוז ואפילו שנאה למי ש״בצד השני״.
בואו לנצח את הסקרים ואת הסוקרים במשחק תחזית הבחירות 2022
איזה מתח מטריד אתכם יותר, היהודי-ערבי או החילוני–דתי?
הנתונים הם מתוך מחקר גדול, חדש, של מכון פיו. ניגע רק בקצה שלהם כדי להדגים את הטענה. הנה מה שקורה כאשר העמדה הפוליטית הופכת למרכיב עיקרי של זהות. כאשר תמיכה במפלגה הדמוקרטית אינה משקפת רק תמיכה בביטוח בריאות מקיף יותר, או בפיקוח על נשק הדוק יותר, אלא מלווה גם בהנחה שהתמיכה הזאת היא המעשה הנכון מוסרית, ובהנחה שאין עמדה אחרת שיש בה הגיון כלשהו – ואשר על כן, במסקנה שכל מי שדוגל בעמדות אחרות הוא כנראה או רשע (לא מוסרי) או טיפש (אין לו הגיון).
שש שנים, מאז הבחירה בדונלד טראמפ בבחירות 2016, דרך האירועים הסוערים של בחירות 2020 ועד היום, שהאמריקאים מתפלשים בביצה העכורה של רגשות קשים – מפלגה נגד מפלגה. שש שנים שאותותיהם ניכרות היטב. ולא שלפני שש שנים המצב החברתי היה טוב באמריקה, כבר אז הוא היה די גרוע. 70% מהמצביעים הדמוקרטים חשבו כבר לפני שש שנים שהמצביעים הרפובליקנים הם בני אדם ״צרי אופקים״. 42% מהמצביעים הדמוקרטים חשבו כבר לפני שש שנים שהמצביעים הרפובליקנים הם בני אדם ״לא ישרים״. 47% מהמצביעים הרפובליקנים חשבו כבר לפני שש שנים שהמצביעים הדמוקרטים הם בני אדם ״לא מוסריים״. 46% מהמצביעים הרפובליקנים חשבו כבר לפני שש שנים שהמצביעים הדמוקרטים הם בני אדם ״עצלים״.
חלפו שש שנים, והעמדות האלה רק התחדדו והחריפו. הקרב הפוליטי המתמיד, הנמשך, משמש כמגביר של רגשות שליליים, כדשן של סטריאוטיפים. שיעור הדמוקרטים שסבורים שרפובליקנים הם ״לא מוסריים״ קפץ ב-30%, כמעט פי שתיים. שיעור הרפובליקנים שסבורים שדמוקרטים הם ״לא מוסריים״ קפץ ב-25%, אבל כבר נוגע בתקרה. ועוד יותר קרוב לתקרה: 83% מהדמוקרטים סבורים היום שרפובליקנים הם ״צרי אופקים״. עלייה של יותר מעשרה אחוז. הביטו בגרף, זה המצב בכל קטגוריה. הכל בעלייה. כל הרגשות השליליים בעלייה.
החוקרים של פיו עשו את החישוב הבא: שיעור האמריקאים שאומרים על הצד השני לפחות ארבעה מחמשת הדברים השליליים שמוצגים כאן (צרי אופקים, לא ישרים, לא מוסריים, לא נבונים, עצלים) קפץ פי שתיים אצל הדמוקרטים, מ-22% ל-43%, וקפץ ביותר מ-20% אצל הרפובליקנים, מ-30% לפני שש שנים ל-53% היום. כלומר, יותר ממחצית הרפובליקנים סבורים שהדמוקרטים הם לפחות ארבעה מתוך חמשת הדברים האלה. וגם כמעט מחצית מהדמוקרטים סבורים שהרפובליקנים הם לפחות ארבעה מחמשת הדברים האלה.
כבר כמעט שלושה עשורים שהאמריקאים מתבשלים בסיר לחץ פוליטי חברתי שאותותיו ניכרים בהם. כבר כמעט שלושה עשורים שהקרב הפוליטי המר – אנחנו מדברים על אמריקה מימי קלינטון ועד ימי ביידן – מתורגם לעויינות אנושית. גם בשנת 1994 לרוב הרפובליקנים היתה דעה שלילית על המפלגה הדמוקרטית, אבל בדרך כלל שלילית ולא ״מאוד שלילית״. הם היו יריבים פוליטיים, לא אוייבים. אבל בשלושה עשורים שחלפו מאז, העמדה השלילית הפכה למאוד שלילית – מ-21% ״מאוד שלילית״ ל-62% ״מאוד שלילית״. ובאופן דומה, ב-1994, כאשר הדמוקרטים היו בשלטון, רק ל-17% מהם היתה דעה ״מאוד שלילית״ על המפלגה הרפובליקנית. היום ל-54% מהם יש דעה מאוד שלילית (ולשאר סתם שלילית).
לעויינות המצטברת הזאת יש השפעה שוחקת על כלל המערכת הדמוקרטית. שיעור האמריקאים שיש להם דעה שלילית על שתי המפלגות גם הוא בעלייה. זה ניכר בעיקר בקרב צעירים, שיותר משליש מהם אומרים שיש להם דעה שלילית על שתי המפלגות. שיעור האמריקאים שמביעים אמון בנשיאים מהמפלגה היריבה הולך ויורד, ולכן הפער הפוליטי הולך ומתרחב – שימו לב לשאלה הזאת. ״האם המפלגה הרפובליקנית סובלנית כלפי בני אדם מסוגים שונים?״ 85% מהרפובליקנים חושבים שכן, רק 12% מהדמוקרטים חושבים שכן. עכשיו נשאל הפוך: ״האם המפלגה הדמוקרטית סובלנית כלפי בני אדם מסוגים שונים?״ 92% מהדמוקרטים חושבים שכן, רק 26% מהרפובליקנים.
כך שאלה אחרי שאלה: הדמוקרטים מסרבים להסכים שלרפובליקנים יש איזושהי תכונה חיובית, עמדה סבירה, שיקול דעת נסבל, עמדה מתקבלת על הדעת. הרפובליקנים מסרבים להסכים שלדמוקרטים יש איזושהי תכונה חיובית, עמדה סבירה, שיקול דעת נסבל, עמדה מתקבלת על הדעת. תוצאה מטרידה מאוד, למי שמקווה שאמריקה תתאושש מתישהו ממחול השדים הפוליטי שמסחרר אותה. תוצאה מטרידה למי שמזהה קווי דמיון, גם אם לא דמיון ממש, בין מה שקורה שם לבין מה שקורה כאן.
במה ישראל טובה יותר? בזה שיש בה יותר משתי מפלגות פוליטיות. שתי מפלגות משמען שני מחנות. תשע מפלגות משמען יכולת גבוהה יותר להסתדר ולגלות גמישות. ומצד שני, בישראל אין שתי מפלגות אבל בשנים האחרונות גם היא מתארגנת סביב שני מחנות שנעשים מובהקים יותר ויותר. המחנה של רק-ביבי והמחנה של רק-לא-ביבי מתפקדים כאן כצל של השיטה הדו-מפלגתית. של שתי מפלגות – שני גושים. אבל ככל שהגושים מתבצרים בעמדתם, וככל שמעברים בין הגושים נעשים כמעט בלתי אפשריים (ואם תקראו מה שכתבנו כאן בשבוע שעבר, תראו שזה המצב, ולכן גם הקפאון בסקרים), כך עולה הסכנה שגם אצלנו היריבות הפוליטית תיעשה ליריבות אנושית.
