יבוא או לא יבוא? נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן הוא איש עסוק, והשבוע ישראל היא זו שמעסיקה אותו. לאחר שנה שבה השתדל לתקשר עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כמה שפחות, הפך לחבר טלפוני יומיומי. גם שליחיו נמצאים כאן הלוך ושוב, במטרה כפולה: לחזק את ישראל בזירה האזורית, מול פוטנציאל התלקחות אפשרי – וגם לחבק את ישראל כך שלא תתפרע הרבה מעבר למה שהאמריקאים סבורים שרצוי. לא למנוע מישראל לפעול. האמריקאים מבינים שישראל מוכרחה לפעול. הם גם הביעו תמיכה במטרת המלחמה של ישראל: להוריד את חמאס מהשלטון. ומצד שני, הם אינם רוצים שהעניין המקומי יהפוך לאזורי, ואולי לגלובלי. הם רוצים הכלה של הסכסוך. שיישאר בעזה.
לא בטוח שיוכלו להשיג את מטרתם. מיום ליום נדמה שחיזבאללה עושה כל מאמץ כדי לאלץ את ישראל לפעול בלבנון. כל התגרות מוסיפה היתכנות, כי ישראל יצאה למלחמה כדי להחזיר לעצמה את דימוי ההרתעה שאבד לה בשבת השחורה בגבול הרצועה. אם ההרתעה שתרוויח מחדש מול חמאס תישחק בהרתעה שתפסיד בצפון מול חיזבאללה, החשבון הסופי יהיה לא ברור. זו המטרה של ציר ההתנגדות: להביא לסיכום של המלחמה שאיננו ברור. למנוע מישראל ניצחון שאינו מוטל בספק. בתווך הזה – כמה לסכן כדי להשיג בהירות – נמצאת ישראל. בתווך הזה – כמה לאפשר כדי שישראל תשיג בהירות – נמצאים האמריקאים.
בדעת הקהל בארה״ב מצבה של ישראל טוב, עם הערת אזהרה. טוב בשבוע הראשון, או שבוע וחצי. זה נובע משלושה גורמים:
הראשון – לישראל נתונה אהדה כללית בדעת הקהל האמריקאית. נכון שמרבים לדבר על שחיקה, ועל הדור הצעיר, ועל פרוגרסיבים אוהדי פלשתינים, ועל הקמפוסים, ובכל זאת, מעקב רב שנים אחר הסנטימנט הכללי בציבור האמריקאי מלמד שמצבה של ישראל עודו, בסך הכל, טוב. מדינה אהודה. מדינה שנתפסת כידידה שיש לה ערך.
השני – ישראל התחילה את המלחמה כקורבן של מעשי זוועה. לקורבן נתונה אהדה אוטומטית. ושוב – יש כמובן קולות מקוממים של תומכי חמאס, שאפילו רצח ואונס והתעללות בחפים מפשע לא משפיעים עליהם. אבל לא צריך לבלבל בין מיעוט קולני שמהדהד ברשתות לבין הסנטימנט הציבורי. אמריקאים הבינו שמדובר בזוועות, וליבם נתון לקורבנות הזוועות, ולא למבצעים.
השלישי – התמיכה התקיפה של ביידן מסייעת לישראל עם הקהל הכי מסובך מבחינתה, השמאל הפרוגרסיבי. ביידן הוא מנהיג המפלגה הדמוקרטית. הוא מנהיג שרוב בוחרי המפלגה הדמוקרטית מעריכים ומכבדים (גם אם היו רוצים מישהו צעיר יותר כמנהיג בבחירות הבאות). מרגע שהתייצב באופן ברור כל כך לצד ישראל, נטרל במידה רבה את האפשרות שאמריקאים רבים יפנו נגדה. הקהל הרפובליקני אוהד את ישראל כמעט תמיד. וספקנים דמוקרטים, שלא היו בטוחים איך להגיב, קיבלו את האיתות שלהם מהנשיא. לכן, הם בעד ישראל. בסקר סי.אן.אן, יותר משבעים אחוז מהאמריקאים אמרו שתגובת ישראל למתקפה מוצדקת, כאשר 50% אמרו ״מוצדקת לגמרי״ ועוד כעשרים אחוז ״מוצדקת בחלקה״.
ובכל זאת, כאשר מעמיקים במספרים, אפשר לזהות גם את הפערים ואת הסדקים. מקרב הרפובליקנים כשבעים אחוז סבורים שתגובת ישראל ״לגמרי מוצדקת״. בקרב הדמוקרטים רק 38% אומרים ״לגמרי מוצדקת״, ושלושים אחוז מסתפקים ב״מוצדקת בחלקה״. וגם הגיל משחק תפקיד חשוב. ככל שהאמריקאים צעירים יותר, כך עולה נטייתם לומר ״מוצדקת בחלקה״ ויורדת נטייתם לומר ״מוצדקת לגמרי״. מהצעירים ביותר, גילאי 18 עד 34, רק 27% אומרים ״מוצדקת לגמרי״. זו שכבת גיל שתמהר לפקפק במעשיה של ישראל, ככל שהתמונות מעזה יהיו קשות יותר, ככל שיישחק זיכרון הזוועות בעוטף ויתגבר שטף הדיווחים על סבלם של פלשתינים.
זה קורה, בין השאר, משום שמלכתחילה לאמריקאים צעירים יש נטייה גדולה יותר לגלות אהדה לא רק לישראל אלא גם לפלשתינים. כמובן, אפשר לומר שאין סתירה. אפשר לומר שאין סיבה לא לאהוד גם את אלה וגם את אלה, אהדה היא לא משאב מוגבל שאם מקצים ממנו לעם אחד לא נותר לעם אחר. ומצד שני, הנתונים מלמדים שאהדה שמחולקת שווה בשווה היא אהדה שגובה מחיר: משמעותה פחות נכונות לקבל פעולות התקפיות של ישראל שמשמעותן פגיעה באוכלוסייה פלשתינית גדולה, גם אם ישנה הסכמה שהמתקפה החלה מסיבה מוצדקת. וכפי שאפשר לראות בגרף, בעוד שבקרב האוכלוסייה המבוגרת ישראל זוכה לאהדה אינסטינקטיבית גדולה יותר, בקרב האוכלוסייה הצעירה הפער מצטמצם וכמעט נסגר (הוא לא נסגר בגלל שצעירים רפובליקנים עדיין הרבה יותר אוהדים לישראלים מאשר לפלשתינים).
שורה תחתונה: ישראל צריכה את ביידן. היא צריכה אותו משני טעמים. האחד, כידיד שמסייע לה בעימות, באספקת ציוד, בגיבוי דיפלומטי, בהרתעת אויבים. השני, כמי שתמיכתו מאפשרת לישראל להמשיך להנות מאהדה כללית של הציבור האמריקאי, שהיא לא תנאי הכרחי (ראו: סעודיה), אבל כן תנאי חשוב גם להמשך התמיכה והסיוע.
