1.
מזה זמן שדונלד טראמפ, מועמד בהחלט ייתכן לנשיאות ארה״ב, משמיע טענה שחוזרת על עצמה: אם אני הייתי שם, לא היה… השלימו את החסר. חמאס לא היה תוקף, חיזבאללה לא היה מעז, החות׳ים בתימן לא היו מחציפים פנים. זו טענה שתמשיך להדהד בחודשים הקרובים של מערכת הבחירות, ויש בה כדי להעיד על מה שטראמפ יאמר בהקשר לזירה הבינלאומית. הוא לא יאמר שהוא מתכוון להתערב בהרבה סכסוכים – הוא יאמר ההפך. הטון של טראמפ נעשה בדלני יותר, בוודאי כאשר הוא מושווה למסר הניאו-שמרני של ניקי היילי. למסר הבדלני יש יתרון: הוא ממקד את האמריקאים במה שמעניין אותם – הם עצמם. יש לו גם חסרון: המועמד הבדלני עשוי להיתפס כחלש יותר, או פחדן יותר, או בעל עוצמה פחותה.
מול החיסרון הזה, טראמפ מציב את אישיותו. בזה, הוא דומה מאוד לנשיא לשעבר ברק אובמה. אדם שחושב שאישיותו מאפשרת לו לחרוג מחוקי המשחק הנהוגים בזירה הבינלאומית, להתעלות מעל אמיתות שנלמדו ונצרבו במהלך ההיסטוריה. אובמה חשב שהאישיות שלו תאפשר להתגבר על מחלוקות מהותיות בין עמים ומדינות. הוא טעה כשמדובר בסוריה, ברוסיה, באיראן, בישראל והפלשתינים. אישיותו לא שינתה את חוקי המשחק הבינלאומי.
גם לטראמפ יש דעה טובה על עצמו ועל כוח אישיותו לבטל חוקים. הוא חושב שיוכל להיות גם בדלן וגם משפיע. כיצד? בכוח אישיותו. אצל אובמה היומרה התבססה על יכולת רטורית, על יכולת לספק לבני אדם תחושה של התעלות מעל לקטנות היומיום. אצל טראמפ היומרה מתבססת על חוצפה והעדר גבולות. טראמפ מניח שהעולם יחשוש מפניו, בגלל שהוא קפריזי, לא צפוי, בועט במוסכמות. מול ג׳ו ביידן, החות׳ים יכולת לעשות הערכה סבירה של מקרה ותוצאה. אם נפעל כך, ביידן יגיב כך. אם נעשה אחרת, ביידן יגיב אחרת. מול טראמפ יהיה קשה יותר. מצד אחד, הפיתוי יהיה גדול, שהרי לטראמפ לא אכפת במיוחד מה קורה בשאר העולם. הוא ממוקד באמריקה. מצד שני, ברגע של אובדן סבלנות, או אם ירגיש שיש פגיעה בלתי נסבלת בכבוד האמריקאי, אין לדעת כיצד יגיב. ההיגיון הוא השיגעון.
זו לא טענה מופרכת. בקדנציה הנשיאותית של טראמפ היו כמה הצלחות שאפשר לייחס, לפחות חלקית, לאישיות הקצת-מופרעת שלו. מדיניות הפכפכה, גחמנית, של ראש המעצמה החזקה בעולם, מחזיקה את כולם על קצה הכיסא. אולי זה יגרום גם לחות׳ים להסס. אבל שלא יהיה ספק: גם ישראל תושפע מזה. גם היא תצטרך לשבת עצבנית על קצה הכיסא.
קיראו: בין אמון בנתניהו לאמון בניצחון
האזינו: האם ישראל היא מקלט בטוח
2.
מה הסיכוי שטראמפ יהיה נשיא ארה״ב? נביט כמה ימים לאחור וכמה ימים קדימה. לאחור – טראמפ ניצח באיווה באופן שמחזק אותו מאוד. הוא ניצח בכל קבוצה דמוגרפית. הוא ניצח בקרב על המקום השני, כאשר דהסנטיס הגיע שני, והיילי, המועמדת שמדובר בה כאלטרנטיבה שיש לה משמעות, נדחקה לשלישי. זה לא היה צעד בדרך למועמדות, זה היה צעד וחצי. הפגנה מרשימה של עוצמה.
עוד חצי צעד יושלם – או לא – בשבוע הבא. ניו המפשייר היא לא מדינה רפובליקנית טיפוסית. בדיוק בגלל זה, אולי יש להיילי סיכוי לנצח את טראמפ. אם לא תנצח אפילו שם, חבל על המשך המאמץ. אם תנצח שם, הקרב הבא יהיה בדרום קרוליינה, המדינה שלה. המדינה שהייתה המושלת שלה. גם בה היא צריכה לנצח. ואז – אולי… וגם אז – בכלל לא בטוח… טראמפ מוביל בניו המפשייר בכ-13%, הוא מוביל בדרום קרוליינה בכ-30%. ברוב הסקרים הוא מוביל גם בקרב ראש בראש מול ביידן. אמנם הובלה בפער קטן, אבל מספיק כדי להרגיע את בוחריו שהצבעה עבורו אינה הצבעה שתוביל להפסד בבחירות הכלליות. ביידן לא יהיה מועמד רק אם בעייה בריאותית או מנטלית תאלץ אותו לפרוש. טראמפ לא יהיה מועמד רק אם תהיה הפתעה גדולה בשתי המדינות הבאות – או שהכרעה בבית המשפט תמנע ממנו התמודדות.
3.
כמה אנחנו זקוקים לתמיכה האמריקאית, נגד החות׳ים, כדי שלא יהיה מצור כלכלי, או נגד חיזבאללה, כי בלי ארה״ב תחסר לנו תחמושת, או נגד חמאס, כדי שיהיה ברור שבלי סיום שלטונו ישראל תוכל להמשיך להילחם – כמה אנחנו זקוקים לארה״ב כדי לעמוד מול כל האתגרים האלה? מנהיגי ישראל משדרים לציבור מסרים סותרים, והוא, בהתאם, מבולבל. מצד אחד אומרים ״הידידה הגדולה״, ואומרים ״תודה על התמיכה״, ומקפידים לארח את שר החוץ האמריקאי בקבינט. ומצד שני, כל הזמן עקיצות. אנחנו לא הכוכב ה-51, ולא מדינת חסות, ולא נסכים, ולא ניתן, ולא נוותר. ראש הממשלה מדבר על הצורך לייצר יותר תחמושת, כדי שלישראל תהיה יותר עצמאות. זה מסר לישראלים (כרגע אין לי ברירה אלא להיכנע, כי אנחנו תלויים בהם), זה מסר לאמריקאים (אם תמשיכו לתבוע, ישראל תפנה למהלכים של התנתקות).
מה הישראלים מבינים מזה, שישראל תלויה בארה״ב, אבל יכולה גם להתנתק ממנה כרצונה? מדד JPPI לחברה הישראלית שפורסם זה עתה מאפשר הצצה מעניינת לפער הגדול מאוד בהערכת כוחה של ישראל בין אזרחים ישראלים: מצד אחד היהודים – שנדמה להם שישראל מאוד חזקה. מצד שני הערבים – ערביי ישראל – שפחות משוכנעים שישראל כל כך חזקה. למה הפער הזה מעניין? כי אם היהודים חושבים שישראל מאוד חזקה, והערבים, אולי גם מחוץ לישראל, לא מסכימים איתם – נוצרים פערי תפיסת מציאות שיובילו כמעט בהכרח למלחמה. ישראל (שרוב אזרחיה יהודים) מרגישה שיש לה עוצמה מספקת למימוש של מדיניות מסוימת בלי שמישהו יעז להפריע לה.א אבל אם המשקיפים הערבים (וצריך להיזהר בזה, כי ההשוואה כאן היא לערביי ישראל, שעמדתם לא בהכרח דומה לזו של ערבים בירדן, בלבנון או במצרים) חושבים שישראל פחות חזקה, הם בהחלט ינסו להפריע לה.
הנה, חזרנו לשאלות על דימוי, כמו בהערה על טראמפ והחות׳ים. טראמפ חושב שהעולם מבוהל ממנו. האם הוא צודק? אם כן, העולם לא יאתגר אותו. אם הוא טועה, יווצר פער שיוביל להתנגשות. הישראלים חושבים שישראל עוצמתית. האם גם אוייביה חושבים כך? אם כן, יהססו לאתגר אותה. אם לא – ובכן, האם לא התברר ממש לאחרונה שהם לא חושבים שהיא כל כך עוצמתית? הביטו בהערכת העוצמה הישראלית שמשקפת התשובה של ערביי ישראל. חשבו בזהירות על האפשרות שאולי הם מבינים את ישראל יותר טוב מהיהודים של ישראל.
