fbpx




THEMADAD.COM 52.79 תקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן, יש עתיד, מרצ, עבודה, רע"מ הליכוד, ימינה, הציונות הדתית, יהדות התורה, שס, רע"מ, ח"כים פורשים הליכוד, תקווה חדשה, ימינה, הציונות הדתית, יהדות התורה, שס 7% 9% 12%

האנטישמיות שהיתה, האנטישמיות שתהיה

יום השואה אולי איננו זמן מתאים לשאלות פרובוקטיביות, אבל הוא זמן מתאים לשאלות נוקבות. כולל שאלות על אנטישמיות. יום השואה הוא יום שבו מדברים לא מעט על אנטישמיות. אגב, לא היום היחיד. בישראל מציינים לפחות שלושה ימי זיכרון לשואה: בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, בתשעה בנובמבר, שבו יצויין היום הבינלאומי נגד פאשיזם ואנטישמיות, והיום – יום השואה שקבעו אבותינו, מייסדי המדינה.

לא בקלות נקבע מועדו של יום השואה, לא בקלות התמודדו הדורות הקודמים עם מהלומת השואה. אבל עניין אחד היה להם פשוט יותר: הם ידעו מהי אנטישמיות. ידעו במובן הכי פשוט. הכי בסיסי. הם הכירו אותה לכל גווניה, חוו אותה על בשרם, ראו אותה מכריתה ענף שלם מגזע ישראל, זיהו אותה על פי תנועת גוף, על פי רמז מרושע, על פי עווית קלה בשרירי הפנים. הם לא נזקקו להגדרות של מלומדים, לניסוחים פתלתלים ולמחקרים עבי כרס בכדי לדעת מי האוייב. הם הרגישו מה קורה סביבם. לפעמים בזמן, לעיתים קרובות מאוחר מדי. כשכבר לא ניתן היה לברוח.

לא מעט יהודים איבדו את החוש הזה, שמזהה אנטישמיות. במיוחד יהודים ישראלים. לא מעט לא-יהודים איבדו את ההבנה האינסטינקטיבית הזאת, והטביעו אותה בים של ניירת ביורוקרטית. יש הגדרה כזאת של אנטישמיות, והגדרה אחרת של אנטישמיות, והיהודים עצמם מתקוטטים ביניהם איזו מתאימה יותר – זאת שכוללת את הציונות, או זאת שמתעלמת מהציונות, זאת שמחייבת זהירות בביקורת על ישראל, או זאת שמתירה גם ביקורת שלוחת רסן. ואחרי שהטביעו את האנטישמיות בביורוקרטיה של עורכי דין, הוסיפו על זה הררים של תבחינים, ותרשימים, ומעקבים. יש דו״ח של הליגה נגד השמצה, ויש דו״ח של מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב (שפורסם אתמול), ויש מדד של המשרד לענייני תפוצות, ויש אינדקס של המכון למדיניות העם היהודי (ששניים מאנשי המדד עובדים בו כעמיתים), ויש ״עדכן דו שבועי״ של המכון למחקרי בטחון, והרשימה נמשכת. תאמינו שנמשכת. כל דיווח ויתרונותיו, כל דיווח ומספריו. ולעיתים נדמה שמרוב דיווחים לא רואים את היער.

קראתי אתמול כמה מהדו״חות האחרונים, המדכדכים. יהודי חטף מכה, יהודיה שמעה קללה, על בית כנסת צוייר צלב קרס, על חנות כשרה הושלכה אבן גדולה. עם פרוץ המגפה היהודים הואשמו בהפצת הקורונה ו״במהלך החודשים הבאים עשתה לה עלילה זו כנפיים״. מה זה אומר ״כנפיים״? זה אומר שהעלילה ״הגיעה אלינו מעשרות ארצות, והתבטאה במלל תוקפני ובשלל קריקטורות ארסיות״. אבל כמה מאמינים בעלילה הזאת? ומי מאמין בה? והאם המאמינים בה מסוכנים או תמהונים? והאם המאמינים בה מתגוררים במדינות שיש בהן יהודים? השנה, 2021, 59% מיהודי אמריקה אמרו שהם מרגישים פחות בטוחים במדינתם מכפי שהרגישו לפני עשור. לפני שנה, ב-2020, 63% אמרו שהם מרגישים פחות בטוחים במדינתם מכפי שהרגישו לפני עשור. האם אמריקה השתנתה לטובה בשנה האחרונה? בספק. אלא אם בחירתו של נשיא ממחנה זה ולא ממחנה אחר – בעיקר, מהמחנה שלהם! – היא השיפור שמאפשר ליהודים להרגיש קצת יותר בטוחים.

וכל זה מתגמד לעומת מה שקורה ברשת. הו, הו, מה שקורה ברשת. דו״ח מכון קנטור מציין שמגפת הקורונה הניסה את האנטישמים מהרחובות ודחקה אותם לפעילות ברשת, ועוד יותר מזה, ברשת האפלה. ״כיוון שהמרחב הציבורי נסגר בתקופת הקורונה ואנשים מבלים בבתיהם מול המחשבים, התחזקה מאוד הפעילות ברשתות החברתיות, ופעילות אנטישמית בכללה, והיא התאפיינה בתוקפנות ובאלימות מילולית״. כמעט אפשר לזהות כאן נימה של צער, אלא שהאמת היא, שאנטישמיות ברשת היא פתרון נוח לכולם. לכותבי הדו״חות יהיה על מה לכתוב, לאנטישמים יהיה מה לעשות, וליהודים יהיה קצת שקט. אם רק אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור ולהציע שואה ברשת – במקום השואה ברחובות – אולי היינו לומדים להעריך את ההבדל המאוד לא-דק בין ציוץ מכוער בטוויטר, שאפשר לדפדף ולמחוק, לבין גזיזת זקנו של יהודי ברחוב.

ריבוי ההגדרות, וכמותו גם ריבוי הדו״חות, מלמדים על שני דברים.

הם מלמדים – כפי שכבר הזכרנו – שנעלמה ההבנה האינסטינקטיבית של מהי אנטישמיות. היא נעלמה מהרבה סיבות, אחת מהן, משמחת למדי, היא העובדה שרוב היהודים חיים בנוחות יחסית במדינות שאין בהן אנטישמיות רצחנית. חלק מהיהודים הללו חיים בנינוחות כל כך שבעה, עד שאת מלחמתם העיקרית בענייני אנטישמיות הם מנהלים אחד נגד השני. יהודים בעד הגדרה כזאת או בעד גדרה אחרת של מהי אנטישמיות. יהודים שמפנים אצבע מאשימה ליהודים אחרים בטענה שאלה או אלה מקדמים אנטישמיות. כן, גם זה סימן של רווחה. האויבים האמיתיים לא כל כך מסוכנים, אז אפשר בינתיים לריב בינינו. ועוד צריך לציין, שכמעט מחצית מיהודי העולם גרים היום בישראל, שבה יש צרות רבות, אבל אין בה אנטישמיות. בישראל, היהודים הם הרוב החזק, לא המיעוט שנדרש לפתח מחושים רגישים בכדי לזהות סימני שנאה וגזענות. ובאין מחושים – אבדו גם החושים.

הדבר השני שריבוי הדו״חות והנתונים מלמד עליו הוא שאנחנו בתקופת דמדומים, תקופת מעבר. אנחנו כעת בשנים שמפרידות בין מה שהיה מאז השואה – ומה שיהיה כאשר השואה תהפוך לזיכרון קצת יותר מטושטש, משהו מהעבר הרחוק, משהו שאנחנו כבר לא מכירים אף אחד שהיה בו. וכמובן, כולנו מבינים שהאנטישמיות עוד כאן, אורבת בצללים, ממתינה להזדמנות. אבל בתקופת דמדומים הזאת קשה לנו לראות אותה בבהירות, קשה להבחין בין צל אנטישמיות לצל של משהו אחר. שהרי, רוב האנטישמים לא מזהים את עצמם בסרטים על הזרוע ובמועל יד. רוב האנטישמים לא אומרים במפורש שיש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. רוב האנטישמים נזהרים ומחכים לשעת כושר. הם תוקפים ברשת – כשקל. הם מציירים צלב קרס – כשאף אחד לא רואה. לך תדע מי הם. לך תבין מה סתם בדיחה גרועה, ומה מחביא מאחוריו זדון. מה קטטה סטנדרטית של פרחחים, ומה סימן שמתחולל שינוי.

זה מה שהדו״חות מנסים לפענח, ולמרות שאני מקפיד לקרוא את כולם, ואת חלקם אפילו מסייע לכתוב, אני לא משוכנע שהם נותנים תשובה מלאה לשאלה מה הלאה. כלומר, הם נותנים תשובה. כל אחד תשובה אחרת. תשובה שצבועה גיאוגרפית – מאיפה הכותב. תשובה שצבועה אידיאולוגית – מה חושבת הכותבת. תשובה מאוד פוליטית – כל אחד לפי המחנה הפוליטי שלו. תשובה שיש מאחוריה הנחות יסוד שאפשר לקבל ואפשר גם לא. תשובה שנשענת על בסיס נתונים רעוע. האם באמת יש יותר פעילות אנטישמית ברשת, או שאולי השנה בני אדם פשוט היו פנויים לשוטט ברשת? האם יש יותר שנאת יהודים – או סתם יותר שנאה, שגם היהודים, כמו עוד הרבה מאוד קבוצות, סובלים ממנה? האם ירי פרוע בבית כנסת מבשר על קו פרשת מים – או שהוא עוד תקרית בשרשרת של אסונות ירי אמריקאים שהפכו לשגרה, פעם נגד שחורים, ופעם אסייתים, ופעם הומואים, ופעם גם יהודים? האם המאבק לשיפור התוכנית ללימודים אתניים בקליפורניה שווה את הטרחה, או שזו סתם טרחנות של נודניקים פרוגרסיבים שאין לה משמעות אמיתית?

כמו לכל תופעה, גם לאנטישמיות יש גלים של נסיקה ודעיכה. השואה היתה שיא רצחני, ואחריה באה רגיעה יחסית. לפחות בעולם המערבי, הליברלי, האנטישמיות יצאה מהאופנה. עכשיו היא חוזרת, לעולם אחר, עם כללים אחרים, גם עם יהודים אחרים. האנטישמיות תתאים את עצמה לעולם הזה, וליהודים האלה. אנחנו – היהודים האלה – ניאלץ להתאים את עצמנו אליה.

, , , , ,