צריך לפנות הרבה ערימות של אשפה מילולית ורעיונית כדי להגיע לעיקר.
לפנות את אשפת ״גלנט הוא סוכן אמריקאי״, או כל גרסה אחת, קונספירטיבית יותר או פחות, של הטענה הזאת. לא מיותר לומר שאין לה על מה להסתמך. גם אם יוכח שגלנט מסכים עם העמדה האמריקאית – ואם מאזינים למה שהוא אומר והאמריקאים אומרים, ההסכמה אינה מלאה – זה לא הופך אותו לסוכן, או נציג, או ידו הארוכה של, או כל כינוי אחר שהודבק לשר הבטחון. בראשית המלחמה, גלנט חשב שיש לתקוף את חיזבאללה, נתניהו הסכים עם האמריקאים, וחשב הפוך. זה לא הפך את נתניהו לידו הארוכה של ממשל ביידן, ומה שגלנט אומר היום לא הופך אותו לידו הארוכה של ממשל ביידן. באופן טבעי, לממשל יש עמדות, גם למנהיגים בישראל יש עמדות. לפעמים הן חופפות. במקרה של לבנון, חפיפה עם נתניהו. במקרה של ממשל צבאי בעזה, חפיפה עם גלנט. וגם אם הן חופפות משום שגלנט הושפע מטענות האמריקאים, או לוקח בחשבון את עמדת האמריקאים, זה לא דבר משונה או חריג. עמדתה של וושינגטון היא דבר שתמיד צריך להילקח בחשבון. בעיקר על ידי האיש שתפקידו לדאוג לכך שלצה״ל יהיו מספיק פגזים.
לפנות את אשפת ״נתניהו מתעניין רק בשמירה על הקואליציה שלו״. למה אשפה? כי זו טענה שבין אם היא נכונה (גם אני חושד כך מעת לעת), ובין אם אינה נכונה (גם אני מאמין שלא מעת לעת), היא אינה ממן העניין. לגלנט יש טענה: צריך לדבר על היום שאחרי, וצריך להודיע כבר כעת שלא יהיה ממשל צבאי. לנתניהו יש טענת נגד: לא צריך לדבר על היום שאחרי, וכל הצעה שמשמעותה האפשרית היא שליטה של הרשות הפלשתינית בעזה צריכה להידחות. אלה טענות ענייניות, ובהן יש לדון לעצמן, בלי קשר לשאלת המניעים של מי שמביעים אותן. לפעמים, גם מניע לא כשר מייצר טענה נכונה.
לפנות את אשפת ״אתם תקועים בקונצפציה״. זו אמירה שכבר מזמן התברר שאין לה שום משמעות, משום שכל אחד אומר אותה ומתכוון למשהו אחר – בדרך כלל, לקונצפציה של מישהו אחר. כשבצלאל סמוטריץ׳ אומר לא להיות תקועים בקונצפציה, זה לא שהוא החליף קונצפציה (כי לא צריך להיות תקועים), אלא שהוא מצפה ממישהו אחר להחליף קונצפציה (כי האחרים לא צריכים להיות תקועים, אלא לקבל את עמדתו).
וחוץ מזה, כל עניין הקונצפציה קצת איבד כיוון. קונצפציה היא דבר הכרחי. אי אפשר לפעול בעולם בלי קונצפציה. מעת לעת, כדאי לבחון אותה מחדש, ולשאול אם היא עוד בתוקף. אבל לא צריך להחליף קונצפציה לשם החלפת קונצפציה. צריך להחליף אותה רק אם יש טובה ממנה. את הקונצפציה ״נשלם לחמאס כדי לשמור על שקט״ חמאס ניפץ עבורנו. על זה אף אחד כבר לא ממליץ. באשר לקונצפציות אחרות – נותרו חילוקי דעות. והשאלה מה היה קודם לא רלבנטית. מה שחשוב הוא לשאול מה נכון לעשות עכשיו. לא לשמר לשם שימור, ולא להחליף לשם החלפה. ובתרגום לוויכוח שאנו עוסקים בו: האם גלנט צודק, וצריך לחשוב על פתרון שאולי יערב את הרשות הפלשתינית – או שמא נתניהו צודק ולא צריך לחשוב על פתרון שאולי יערב את הרשות הפלשתינית. לא ״מה פעם חשבנו ולכן עכשיו נגיד ההפך״, אלא ״מה ישרת את מטרותיה של ישראל טוב יותר.
לפנות את אשפת ״גלנט צריך להתפטר״ ו״נתניהו צריך לפטר״. לא משום שאלה אינן טענות שראויות להישמע. אפשר בהחלט לחוש אי נוחות כאשר שר הבטחון מביע אי אמון כל כך מפורש, בוטה ופומבי במדיניות שמקדם ראש הממשלה. אפשר בהחלט לחוש שראש ממשלה שמאפשר לשר שמאתגר אותו כך להמשיך לכהן בתפקידו הוא ראש ממשלה שמגלה חולשה מופלגת. אגב, במישור הפורמלי, אפשר לטעון שזה מצב דברים שאפשר לסבול. לפני שבועיים איתמר בן גביר אתגר את נתניהו בפומבי, איים עליו פוליטית, ונשאר בתפקיד. גם סמוטריץ עשה זאת, ונשאר בתפקידו. לשרים בממשלה מותר להשמיע את קולם. מוטב שיעשו זאת בפורומים שהם חברים בהם, אבל לא חלה עליהם חובה לנהוג כך. בישראל אין שיטה נשיאותית. השרים לא עובדים אצל ראש הממשלה. הם מושבעים על ידי הכנסת ועובדים בשירות הציבור. ונכון, לראש הממשלה יש יכולת לפטר אותם. אם הוא מגיע למסקנה שזה מה שנכון לעשות – שיעשה. זה יהיה צעד מובן, גם אם לא במיוחד פופולרי. אבל בין אם יפטר ובין אם לאו, שאלת המהות תישאר על כנה: מי צודק בעניין היום שאחרי? פיטורים של גלנט לא יוכיחו שהוא טועה. הימנעות מפיטוריו לא תוכיח שהוא צודק.
זה מה שנשאר אחרי פינוי האשפה הרטורית: שאלה עקרונית של מדיניות. שאלה שבאמת יש ביחס אליה עמדות מנוגדות בתוך הממשלה ומחוצה לה. אולי נתניהו מחזיק בעמדה שלו רק ממניע פוליטי – אבל גם אם זה המצב, יש ישראלים שמחזיקים בה ממניעים לא פוליטיים. הם מאמינים בה. אולי גלנט מחזיק בעמדה שלו רק משום שרצונו לפרק את הממשלה – אבל גם אם זה המצב, יש ישראלים שמחזיקים בה ממניעים אחרים.
אם מותר להציע ניחוש, שתלוי כמובן בעוד הרבה מאוד גורמים אחרים, זו שאלה שעשויה לעמוד במרכזה של מערכת הבחירות הבאה, אם תבוא מספיק מוקדם. מחנה אחד, שנכנה ״מחנה גלנט״, אבל יכלול בלי ספק גם את גנץ, את לפיד, את איזנקוט, אולי גם את יוסי כהן, אולי – שאלה מעניינת – גם את נפתלי בנט, יכוון לדיון על היום שאחרי שאין בו חמאס ויש בו גורם פלשתיני אחר, כולל, אם אין ברירה טוב יותר, את הרשות הפלשתינית. מחנה אחר, שנכנה ״מחנה נתניהו״, אבל יכלול בלי ספק גם את סמוטריץ׳, בן גביר, אולי – שאלה מעניינת – בנט, אולי – שאלה מעניינת – גדעון סער, ועוד כמה שחקנים, שיקבלו החלטה גם לפי העמדה וגם לפי האינטרס האלקטורלי, יכוון להימנע מדיון על היום שאחרי, או לקבוע שביום שאחרי לא יהיה חמאס ולא תהיה רשות פלשתינית.
למי נוח דיון כזה? תלוי איך הוא ימוסגר. דיון על ״היום שאחרי״ נוח יותר לגלנט. כי קשה להסביר למה לא מדברים על היום שאחרי, למה לא מתכוננים לשלב שיבוא אחרי שוך הקרבות. דיון על ״חמסטאן ופתחסטאן״ נוח יותר לנתניהו. כי חלק גדול מהציבור הישראלי השתכנע ב-7 באוקטובר שאין הבדל מהותי בין חמאס לבין הרשות הפלשתינית.
