במילונים תמצאו כל מיני הגדרות לניצחון. כמו ״הצלחה בהשגת המטרות והבסת האויב״. או ״התגַבּרות על היָריב במלחמה או בוויכוּח או בתחרוּת״. כלומר, הגדרת הניצחון מחייבת הגדרות משתרשרות. מהי ״הצלחה״, מהי ״הבסה״, מהי ״התגברות״? זה דיון סמנטי לא חשוב, ודיון אקטואלי כן חשוב. למה? כי ישראל רוצה הפסקת אש בלבנון, והיא רוצה ניצחון בלבנון. היא רוצה עסקת חטופים וסיום המלחמה בעזה. אבל רוצה את אלה רק בתנאי שיאפשרו לה להחזיק בדבר החמקמק הזה ושמו ״ניצחון״.
ניצחון אפשר להשיג באחת משתי דרכים. הראשונה – הכרזה על ניצחון, ובמקביל הכרזה של היריב על תבוסה, או לפחות שתיקה כהודאה בתבוסה. זה ניצחון פורמלי. כולם יודעים מי ניצח. כולם מקבלים את ודאות הניצחון. יפן הובסה במלחמת העולם השנייה. אין על זה ויכוח. הדרום נכנע במלחמת האזרחים האמריקאית. גם על זה אין ויכוח.
הדרך השנייה לניצחון מעורפלת יותר – זו תחושת ניצחון. מצב שאין בו הכרזה, או שיש בו הכרזה הדדית על ניצחון. מצב נפשי ותודעתי שאין בו הכרה פורמלית. והוא מתעתע, כי לפעמים שני הצדדים מרגישים אותו הדבר (כלומר, שניהם יודעים מי ניצח ומי הפסיד גם אם אינם אומרים זאת, או אם שניהם אומרים שניצחו). אבל לפעמים לשני הצדדים יש תחושה אחרת ביחס למי ניצח. לדוגמה, ישראל סבורה שהיא ניצחה, וחיזבאללה סבור שהוא ניצח. מצב בעייתי, כי לניצחון יש מטרה: למנוע הישנות של המלחמה. אם האויב יודע שהפסיד, בפעם הבאה יחשוב פעמיים. אם האויב חושב שניצח, אולי יטעה לחשוב שאתה – הצד שבטוח שדווקא הוא המנצח – הוא שיחשוב פעמיים.
ההתפתלות התיאורטית הזאת עלולה להיחשב למייגעת, אבל היא העומדת בבסיס הקושי בכניסה של ישראל ולבנון למצב של הפסקת אש. ישראל רוצה הסדר שיאפשר לה לומר שניצחה, ויקשה מאוד על חיזבאללה לומר שניצח. חיזבאללה רוצה הסדר שיאפשר להותיר את התוצאה מעורפלת. ישראל תחשוב מה שתחשוב, חיזבאללה יחשוב אחרת, יטען אחרת. אפשר כמובן לפטור את כל הדבר הזה כמשחק מיותר של כבוד. שיגיד כל אחד מה שהוא רוצה, הרי אנחנו יודעים מה קרה באמת. ובכל זאת, בלא מעט מקרים בעבר, מדינות התעקשו על הודעה פורמלית. יוליסס גרנט לא הסתפק בכניעה בפועל. הוא רצה כניעה מפורשת בכתב. במלחמת פרוסיה-צרפת של סוף המאה ה-19, הצרפתים נכנעו. הכוח הארגנטיני באיי פוקלנד נכנע לבריטים ב-1982.
האם כניעה מונעת את המלחמה הבאה? לא בהכרח. הגרמנים והצרפתים המשיכו להילחם גם אחרי התבוסה הצרפתית. ומה כאשר אין כניעה, גם אם ברור מי ניצח? סדאם חוסיין לא נכנע פורמלית אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. הוא פשוט קיבל את תנאי הפסקת האש שארה״ב והקואליציה כפו עליו. אחר כך הפר אותן שוב ושוב, עד שנדרש להילחם פעם נוספת. וגם במלחמה הנוספת היה ברור מי ניצח – או שלא? ארה״ב הביסה את כוחות הצבא העיראקי. אחר כך נתקעה בעיראק לשנים ארוכות. אחר כך פחות או יותר עזבה. אם לזה ייקרא ניצחון, ולא בטוח שזה שם מתאים, רוב האמריקאים חושבים שלא הצדיק את המחיר.
צפו: האתגר החרדי בשישה סרטונים מבית המדד
האזינו: למה אנחנו עדיין מעריצים את צ׳רצ׳יל?
נחזור לישראל, ללבנון, לדיון המייגע על הפסקת אש שתהיה או לא תהיה בה ידיעה ברורה, שתהיה או לא תהיה בה הכרזה ברורה על מי ניצח, ובעיקר, על מה מותר למי שניצח. ישראל תובעת הכרה בזכותה לפקח, אם צריך בהפעלת כוח, על ההסכם. היא תובעת הכרה בזכותה לפעול אם ההסכם יופר על ידי חיזבאללה. זו דרישה נכונה, שבצידה ידיעה ברורה: המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן, שהרי אין לחיזבאללה סיבת קיום אם לא יפר את ההסכם. חיזבאללה הוקם כדי לאיים על ישראל. הסכם שימנע ממנו לאיים עליה באופן אפקטיבי הוא תחילת תהליך של ייתור והתפוררות. משמע, הפסקת האש, עם או בלי הכרזות, היא לא סופו של הקונפליקט, היא סופו של שלב בקונפליקט, בהמתנה לפעם הבאה שתבוא, מי יודע, אולי בעוד חצי שנה, אולי שנתיים, אולי עשרים. כמובן, תמיד יש סיכוי, תמיד יש תקווה, שאף פעם לא תחזור המלחמה. שתהליכים איזוריים אכן יובילו להתפוררות הדרגתית של חיזבאללה (וחיזבאללה יקווה שתהליכים הפוכים יובילו להתפוררות של ישראל שתייתר את המלחמה הבאה).
ישראל תסתפק בזה. היא תסתפק בהפסקת אש שאין בה הודעה פורמלית מי ניצח, מי הובס. היא תסתפק בהפסקת אש שלמעשה רק משיבה על כנו את הסדר שהובטח לפני כמעט עשרים שנה, בהחלטת האו״ם 1701, ומעולם לא מומש. אולי הפעם. אפשר לומר: ישראל ספגה במשך שנה, וכל שהשיגה הוא חזרה לסטטוס קוו אנטה, למה שהיה, עם הבטחות מעורפלות שהפעם ההסכם יקוים. אפשר לומר: ישראל ניצלה הזדמנות, הכתה בחיזבאללה באופן שיקשה עליו להשתקם במהרה, ולימדה אותו לקח כואב שירתיע אותו ממערכה נוספת לעשרים השנים הבאות. וגם זה לא מעט.
שאלת הניצחון תהפוך לסוגיה פסיכולוגית. היא תהפוך לסוגיה במחלוקת. ממשלת ישראל תידרש לשכנע את אזרחי ישראל שזה ניצחון, שבימים כאלה, כך נראה ניצחון. היא תרצה לעשות זאת כדי להחזיר את מפוני יישובי הצפון לבתיהם. היא תרצה לעשות זאת כדי לשמר את כוחה הציבורי והפוליטי. היא תרצה לעשות זאת כדי שהחיילים שנלחמו בהקרבה ובאומץ יצאו מהמלחמה בתחושת הישג, ולא בתחושת החמצה. היא תרצה לעשות זאת משום שהסכם כניעה לא יהיה.
