fbpx

הדחקנו – חטפנו: הבעיה של ישראל והפליטים

 

יש קשר נסתר מעין, אבל הדוק, בין מה שקרה השבת בקהילת הפליטים האריתראית, לבין החגיגה התקשורתית לציון שלושים שנה להסכמי אוסלו, לבין האלימות המשתוללת בחברה הערבית, לבין הסערה המתקרבת של החוק המעניק פטור מגיוס לחרדים. הקשר הוא דחיינות. הנטייה של ישראל לדחיינות. במקום לפתור בעיות, היא מגלגלת אותם הלאה, לשנה הבאה, לממשלה הבאה, למשבר הבא, לעשור הבא. ישראל מתמודדת היטב עם משברים, כמו התפרצות של מגפה, או מלחמה. לעיתים אפשר להרגיש בגאווה שהיא אפילו מצטיינת במצבים הללו. אבל במצבי שגרה, כאשר מתפנה זמן לטיפול בבעיות שורש, ארוכות טווח, היא רחוקה מלהצטיין. זה נכון במקרים מעצבנים, כמו תכנון ארוך טווח של נתיבי תחבורה. זה נכון במקרים מסוכנים, כמו טיפול באלימות במגזר הערבי. זה נכון בסוגיות קיומיות, כמו שאלת השליטה ביהודה ושומרון. יש בעיה – כולם מבינים שיש בעיה – אף אחד לא רוצה להתמודד עם הבעיה. קל יותר לדחות.

הרבה דובר ביומיים האחרונים על בעיית הפליטים. זו בעיה מוכרת. ישנה. לזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ייאמר, שניסה להתמודד איתה לפני כמה שנים, בהסכם שהיה מרחיק מישראל אלפים רבים של פליטים, ומשכן בה לטווח ארוך אלפים רבים של פליטים. לגנותו ייאמר, שמייד לאחר שניסה – נבהל ונסוג.

זה מקרה סטנדרטי שמסביר למה הפיתוי לדחות בעיות גדול. טיפול בבעיות מחייב גישה פרגמטית. גישה פרגמטית משמעה שהפתרון כמעט אף פעם לא יהיה פתרון מושלם. יהיה לו מחיר. לדוגמה: חלק מהפליטים יעזבו, וחלק יישארו. אלא שבזמן שגרה, הפתרון הפרגמטי נראה לטהרנים כמו פשרה מיותרת. מי שרוצים להשאיר את כל הפליטים, לא יסתפקו בחלקם. מי שרוצים לסלק את כל הפליטים, לא יסתפקו בחלקם. ראש ממשלה שרוצה לבחור בפתרון פרגמטי ישלם עליו מחיר פוליטי. וראשי ממשלה לא אוהבים לשלם מחיר פוליטי, אם הם לא מוכרחים לשלם אותו. הם מעדיפים לדחות (ואז להאשים את בג״צ, או את הממשלה הקודמת).

נתניהו ויתר על פתרון חלקי, לא מושלם, כדי להימנע מהביקורת. בינתיים, עברו כמה שנים. קרו כמה דברים. צריך לומר: חלק לא מבוטל מהפליטים עזבו. כלומר, גם טענת ההזנחה צריכה הקשר ופרופורציה. בכל מקרה, הבעיה חיכתה להתפרץ בהזדמנות אחרת. חיכתה למשבר, והנה הוא כאן: אלא שגם זמן משבר הוא לעיתים קרובות מועד גרוע לאימוץ של פתרונות פרגמטיים. הדם חם, העצבים מרוטים, הפוליטיקאים מתלהמים. עכשיו ראש הממשלה צריך להתמודד עם כל מיני חברים בסיעתו שכבר מחפשים ״משאיות״ כדי ״לגרש את כולם״. את מה שלא קיבלו בשגרה, בוודאי שלא יקבלו בחירום. כלומר – מצד אחד נוצרה הזדמנות. המדינה מוכנה תודעתית למהלכים משמעותיים בזירה שעד לפני שלושה ימים הייתה מנומנמת ובשולי החדשות. מצד שני, הציפיות לפתרון מהיר וחד לבעיה מורכבת – בזירה שישראל מוכרחה להתנהל בה בזהירות גם מסיבות מוסריות וגם מסיבות מדיניות – מרקיעות שחקים. ושוב, ראש הממשלה בדילמה: האם לשלם מחיר, קרי, להתפשר על מהלך שלא יספק את המתלהמים, או להפוך בעצמו לאחד מהמתלהמים.

קיראו באתר המדד: מי אשם באלימות בחברה הערבית?

דילמת החינוך הממלכתי: טוב לאידיאלים – רע לחינוך?

וכאמור, כל זה מצטרך לשלל אתגרים דומים שישראל דוחה עד משבר. שתי ממשלות שבחרו לקבל החלטות דרמטיות בהקשר ליחסים עם הפלשתינים – אוסלו וההתנתקות – נזכרות היום בציבור כממשלות שבחרו רע. יותר משישים אחוז מהציבור (היהודי) סבורים היום שההחלטה ״להתנתק״ מעזה הייתה לא טובה. קרוב לשבעים אחוז מהציבור סבורים שההחלטה לחתום על הסכמי אוסלו הייתה לא טובה. בלי קשר לשאלה אם הממשלות הללו צדקו או טעו, התוצאה הפוליטית של ההחלטות הללו הייתה ברורה: אחרי אוסלו באו שנים רבות של שלטון ימין, עם הפסקות קלות. אחרי ההתנתקות באו עוד שנים רבות של שלטון ימין, עם הפסקות קלות. האם המחיר שהממשלות הללו שילמו הוא על החלטות גרועות – או שאולי המחיר הוא על עצם זה שקיבלו החלטות? יכול להיות שהשיטה הפוליטית הישראלית מיטיבה עם ממשלות שנמנעות מהתמודדות עם אתגרים משמעותיים, כי התמודדות פירושה סיכון, פירושה מחלוקת, פירושה ביקורת. הניסיון לנצח אתגרים יכול לחסל קריירות פוליטיות משגשגות.

לגישה של הימנעות מהתמודדות עם אתגרים יש גם יתרונות. לא בכל דבר מוכרחים לטפל. לפעמים מוטב להניח למציאות להתפתח בדרכה, בלי להניח שלממשלה יש דרך טובה יותר לכוון אותה. ויש גם בעיות שהזנחה עושה להן טוב: עם הזמן הן נעלמות בלי צורך בעימותים או בהקצאת משאבים.

אבל לא מעט אתגרים אינם כאלה. כאשר מזניחים אותם, הם לא רק נשארים, הם גם מתפתחים. שאלת הפליטים מחריפה ככל שיש יותר פליטים (זה כבר אין) וככל שהם משתקעים בישראל לזמן יותר ארוך (זה בהחלט יש). קל יותר להעביר אדם ממקומו אחרי שנה או חמש של שהות, קשה יותר אחרי עשר או עשרים. ובאותו אופן, קל יותר היה להגיע להסדר סביר של גיוס בני הישיבות לפני ארבעים שנה, כשהיו מעטים מהם, וקשה הרבה יותר להגיע להסדר כזה היום, כשיש רבים מהם – שלא לדבר על מה שיהיה עוד עשר או עשרים שנה (בהנחה שהתחזיות הדמוגרפיות נכונות, ושיעור החרדים בישראל ימשיך לעלות בקצב מהיר). ובאותו אופן, קל היה יותר להתמודד עם ארגוני פשיעה בחברה הערבית כאשר רק החלו להרים ראש, ועוד היו להם פחות חיילים, ונצבר אצלם פחות נשק, והיה להם פחות בטחון עצמי. עכשיו כבר יהיה קשה הרבה יותר. יהיה מסוכן יותר, ויהיה תובעני יותר.

הביטו בתמונות המטלטלות של הפליטים מאריתריאה. אלה לא תמונות ייחודיות לישראל. מדינות רבות קלטו פליטים, ומתמודדות עם בעיות דומות. מדינות רבות נאבקות עם הקושי ליישב פליטים, לסלק פליטים, למזג פליטים, לשנות את תרבותם של פליטים, להתייחס אליהם בכבוד, כפי שראוי לבני אדם, מבלי לאפשר לקהילות להפוך למטרד קבוע של עוני, אלימות ולעומתיות. התמודדות עם קהילת פליטים קטנה היא דבר מורכב, שהתלהמות והיסטריה לא תורמים לה דבר מלבד תחושת חירום שאינה במקומה. התמודדות עם קהילת פליטים היא דבר שיש להידרש לו לפני המשבר, לא בזמן המשבר.

הביטו בתמונות כדי להיזכר שהעיתוי אולי מפתיע, אבל באתגר עצמו אין שמץ של הפתעה. הוא איתנו כבר זמן רב. הוא איתנו משום שהחלטנו על מדיניות של דחייה, במקום על מדיניות של התמודדות. הביטו בפליטים המתפרעים וחברו את הנקודות לקווים: באופק של ישראל יש בוודאי משברים שקשה לצפות. כמו מגפת הקורונה. או כמו המשבר החברתי בעקבות הרפורמה המשפטית. אבל חלק ניכר מהמשברים שעוד יבואו הם משברים ידועים מראש. משברים שמקורם באתגרים שממשלות ישראל – לא רק הנוכחית, אבל נדמה שהיא מצטיינת בזה – מעדיפות להדחיק. משילות בנגב, פליטים בתל אביב, חרדים בלשכת הגיוס, פלשתינים תחת כיבוש. בעיות שהדחקה לא תנצח.

, , , ,



24/05/2024נתניהו צריך לפטר את מירי רגב רותם שטרקמן, הארץ
כך התובע בהאג הפיל אותנו בפח רוברט נוייפלד, וואלה
המאבק בין סמוטריץ' לצה"ל על השליטה ביהודה ושומרון חנן גרינווד, אמיר אטינגר, ישראל היום
איך יוצאים מהפלונטר האסטרטגי מיכה גודמן, Ynet
ההיערכות להילולה במירון: פני ההר כפני המדינה חן ארצי סרור, Ynet
אורנה לנדאו, למה את בוכה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הקרע בין נתניהו לגלנט מונע את בחירת הרמטכ"ל הבא אמיר בוחבוט, וואלה
מרוצה, או נקמני ודורסני? כך תיראה חזרת טראמפ שמואל רוזנר, מעריב
האג: ישראל נרדמה בשמירה רונן ברגמן, Ynet
מיתוס היום שאחרי: מול חמאס – אין לישראל קיצורי דרך יוסי קופרווסר, N12








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-05-24)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 29 28.3
הליכוד 32 20 20.7
יש עתיד 24 14 14.3
ישראל ביתנו 6 11 10.3
ש״ס 11 9 9.8
עוצמה יהודית 6 10 9.5
יהדות התורה 7 7 7.3
רע״מ 5 5 4.9
חדש תע״ל 5 6 4.8
הציונות הדתית 8 0 4.6
מרצ 0 5 3.8
עבודה 4 4 1.2
תקווה חדשה 4 0 0.3
בל״ד 0 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר