נקדיש כמה פסקאות ליחסי ישראל-ארה״ב, ואלה יהיו פסקאות קצת למיטיבי לכת, או לפחות למי שרוצים להתעניין גם בדיונים היותר-מפורטים על מצב היחסים. הנושא: דעת הקהל. כלומר, מה חושבים האמריקאים על ישראל. מכון הסקרים גאלופ פרסם השבוע, כפי שהוא עושה מעת לעת, רשימת מדינות ואת מידת האהדה אליהן בציבור האמריקאי. מצבה של ישראל גם טוב וגם יציב. ליותר משבעים אחוז מכלל האמריקאים יש בסך הכל דעה טובה על ישראל. זה אומר קצת פחות מקנדה, בריטניה או צרפת, אבל יותר מסין, מקסיקו ועוד שלל מדינות אחרות.
כבר דירגתם השבוע את בנט, לפיד, ליברמן, מיכאלי, סער, שקד, כהנא? בואו ודרגו
מצד אחד רוצים עולים, מצד שני, אתם לא מודאגים ממחירי הדיור? בואו ושתפו אותנו
הדיון על מצבה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית כולל בשנים האחרונות שני מרכיבים עיקריים: האחד – המבט הכללי, עד כמה ישראל אהודה או לא אהודה, ומה מצבה לעומת הפלשתינים, שבדרך כלל היא מושווית אליהם. באופן כללי, אפשר לזהות שמצבה של ישראל טוב, אבל אפשר לזהות ירידה קלה, שנובעת בעיקר משחיקה ביחס אליה של בוחרים דמוקרטים. מה שמוביל לסעיף השני – הנטייה לדבר על הפער הגדול בין רפובליקנים לדמוקרטים ביחס לישראל, ולבכות את הימים שבהם התמיכה היתה דו-מפלגתית, והבוחרים משתי המפלגות תמכו בישראל במידה יותר דומה.
לדאוג לתדמיתה של ישראל זה תמיד טוב, ולנסות לשפר את תדמיתה זה עוד יותר טוב. אבל מה שגאלופ מפרסם השבוע מאפשר להביט בתדמית הזאת, ובעיקר בשאלת הפער רפובליקנים-דמוקרטים, מפרספקטיבה נכונה. מהי הפרספקטיבה הנכונה? זו ההכרה בכך שישנו פער מהותי בתפיסת העולם של דמוקרטים ורפובליקנים שמשפיע על היחס שלהם להרבה מאוד מדינות, ולא רק לישראל. כלומר, זה לא שישראל היא איזה מקרה מיוחד, שבו נוצר פער בלתי נסבל בין שני מחנות פוליטיים, בעוד שמדינות אחרות נהנות מתמיכה דו מפלגתית. הפער הוא מרכיב מהותי וקבוע בזירה האמריקאית כפי שהיא נראית כיום. הפער לא מדאיג – הוא פשוט נתון. לראיה: יש פער של 15% בהערכת דמוקרטים ורפובליקנים לישראל. יש פער זהה, של 15%, בהערכת דמוקרטים ורפובליקנים לקנדה. קנדה! האם הייתם מניחים שקנדה המנומנמת היא מדינה שנויה במחלוקת? מן הסתם לא. ובכל זאת, פער זהה לזה שיש ביחס לישראל.
לא כל המדינות זוכות ליחס שונה מרפובליקנים ודמוקרטים. יש מדינות שהאהדה אליהן דומה, וגדולה, בשני המחנות, כמו בריטניה. יש מדינות שהאהדה להן דומה, ונמוכה, בשני המחנות, כמו ערב הסעודית (33% אחוזי אהדה). אבל הנתונים של גאלופ מאפשרים לזהות עוד שורה לא מבוטלת של מדינות שהיחס אליהן משתנה ממחנה אחד למחנה שני. הביטו לדוגמה במקסיקו. הפער ביחס לאליה איננו 15% זניחים, אלא 28%. וקובה, גם היא שכנה קרובה לאמריקה, 18%.
ובכל זאת, ישראל מיוחדת. במה היא מיוחדת? בכך שאליה האהדה המשמעותית יותר באה דווקא מהמחנה הרפובליקני, בעוד שביחס למדינות האחרות שמופיעות בנתונים שפורסמו הפעם, הפער הוא בכיוון ההפוך. כלומר, את צרפת, הדמוקרטים אוהדים יותר, הרפובליקנים פחות. כך גם המצב של מקסיקו, של אוקראינה, של איראן, של סין. למה הדמוקרטים מעריכים את איראן או את סין יותר מהרפובליקנים? שאלה טובה. בכל מקרה, מצבה של ישראל הפוך: זו המדינה היחידה ברשימה שאותה הדמוקרטים מעריכים פחות ודווקא הרפובליקנים מעריכים יותר. הפער דומה, רק בכיוון הפוך. בקרב רפובליקנים, ישראל ניצבת בשורה אחת עם קנדה, פופולרית יותר מגרמניה או הודו. בקרב דמוקרטים היא בליגה של אוקראינה, בליגה של מצרים.
מסקנה: הכי טוב כשכולם בעדך. הכי רע כשכולם נגדך. ישראל יותר במצב הראשון מאשר במצב השני, עם הערת אזהרה, כי ישנו פער משמעותי על פי מפתח מפלגתי. מה שעשינו כאן, זה להוסיף הערת אזהרה להערת אזהרה: ביחס להרבה מדינות ישנו פער משמעותי על פי מפתח מפלגתי. משמע, זה לא עניין שקשור דווקא לישראל, אלא לפחות בחלקו קשור לזירה הציבורית האמריקאית, שבה קשה להגיע להסכמות. ובמילים אחרות: לישראל אין סיבה לדאוג בגלל התמיכה הנמוכה יותר של דמוקרטים – יותר מכפי שלקנדה יש סיבה לדאוג בגלל התמיכה הנמוכה של רפובליקנים. וזה אומר, לדאוג קצת פחות מכפי שאנחנו נוהגים לדאוג.
