fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

ההחלטה של ארנון סגל, השאלות למדינת ישראל

 

תרומת איברים מהחי היא מעשה נאצל שכרוך בסיכון. מזה צריך להתחיל. אדם מחליט לתרום אבר, ובזה מחליט לקחת סיכון כדי לעזור לאדם אחר. לסיכון צריך להתייחס כמו למחיר. התורם משלם מחיר, ורוכש מוצר. מהו המוצר? מעשה צדיקי, חשוב, ראוי להערכה. ככל שהסיכון גדול יותר, כך המחיר גבוה יותר. זה אומר שהמוצר צריך להצדיק את התשלום. נאמר, אדם תורם לבנו – זה מוצר שמצדיק גם מחיר גבוה מאוד. נאמר, אדם תורם לשכן אהוב – זה מוצר שמצדיק מחיר גבוה, אבל פחות. הערך יורד ככל שהקרבה יורדת. זה טבע האדם, ואין בזה שום חדש.

אנחנו עוסקים כמובן בסערה שהתעוררה בשל החלטתו של ארנון סגל לתרום כליה. סגל אמר ש״התנאי היחיד שלי היה שהכליה תלך ליהודי. זה העם שלי, וזו הקהילה שלי״. במובן זה, עשה את מה שכולנו עושים כל הזמן: מתעדפים את הקרובים לנו על פני הרחוקים מאיתנו. אם היה אומר: תרמתי לבן דודי הקרוב אלי, לאיש לא הייתה טענה. ברור שכאשר אדם תורם לבן דודו (ואני כמובן מאחל לבן דודו של סגל, יהיה מי שיהיה, חיים בריאים וארוכים ללא צורך בתרומות), הוא מתעדף את הקרוב על פני הרחוק, וברור שזה תעדוף מובן וסביר. מצד שני, אם היה אומר ״אני תורם ובלבד שהנתרם יהיה מצביע של המחנה הממלכתי״, היינו מרגישים לא נוח. למה בעצם? שאלה טובה.

הרבה רעש עשתה הודעתו של סגל, אבל לא קל לדייק בשאלה על מה הרעש. ננסה לנכות ממנו את הסיבוב שעושים פוליטיקאים, ואת מי שיש להם חשבון כזה או אחר עם משפחת סגל על שלל ענפיה המניבים. ננסה להתייחס לסערה ברצינות, כי היא מצדיקה דיון רציני.

לדעתך, האם תפילות יכולות לעזור בשינוי המציאות? בואו להשיב על סקר האמונה הגדול

מה העמדה הכי קרובה לשלך בשאלת גיוס חרדים לצה״ל? מוזמנות ומוזמנים להשיב

מה יש בסיפור על סגל? יש כמה קומות. יש את קומת ההחלטה האישית (למי תורמים). יש את קומת הנראות (מה אומרים על התרומה). יש את קומת ההסדרה החוקית (מה מותר ואסור). יש את קומת המעורבות המדינתית (השתלה נעשית בבתי חולים שהמדינה מממנת ומסדירה). כל קומה מציבה דילמות אחרות. לדוגמה: אם סגל היה תורם ליהודי בלבד, אבל לא היה אומר בראיון שתרם ליהודי בלבד, האם זה היה משנה מהותית את המעשה שלו? נדמה שכן. חלק ניכר מהקושי אינו עם מה שעשה, אלא עם הפומביות של החלטתו לתרום ליהודי בלבד. הוא לא רק רצה לתרום כליה, הוא רצה גם (ואם לא רצה, כך בכל מקרה יצא) להצהיר הצהרה. מה הצהיר? דבר פשוט: הוא הצהיר שעל פי תפיסתו תרומה ליהודי היא כמו תרומה למשפחה, ואשר על כן שווה לו לשלם את מחיר הסיכון – הוא מציל בן או בת משפחה. הוא הצהיר שמי שאינו יהודי אינו בן משפחה, או אינו בן משפחה באותה דרגת קרבה, ובמקרה הזה לא היה לוקח את הסיכון.

ננסה לחשוב על אותה אמירה במתכונת אחרת: נניח שסגל היה אומר בראיון ״תרמתי ובלבד שמקבל התרומה יהיה ישראלי״, האם זה היה מפריע למי שהפריע באותה מידה? הרי תיאורטית, אפשר להטיס כליה לירדן ולהשתמש בה כדי להציל את חייו של ילד בבית חולים בעמאן, ובמה נופלת הצלת חייו מהצלת חייו של ילד ישראלי? ובכל זאת, נדמה שברור שכאשר ישראלי תורם כליה, היא מיועדת בעקרון לישראלי אחר (או למי ששוהה בישראל ובתי החולים של ישראל אחראים על חייו). כלומר, ישראלים דואגים לישראלים. זו המשפחה. ומצד שני, מה אם היה אומר בראיון ״תרמתי ובלבד שמקבל התרומה יהיה ממוצא רומני״? כלומר, לא פולני, או תוניסאי, או עולה חדש מרוסיה, או עולה ישן מצרפת, או מרוקאי. רק רומני. מקובל? למה לא בעצם? כאמור, אין דרך קלה להחליט בקומה האישית מדוע בן דוד כן ויהודי לא. מדוע יהודי כן ורומני לא. מדובר על קומה אישית, כלומר, על תחושת קירבה אישית של התורם, על הגדרה של התורם מי המשפחה שלו, ובתוכה מה מידרג הקרבה אליו. בקומה האישית, אדם זכאי לבחור מי קרוב אליו ומי רחוק ממנו. אתם יכולים כמובן להרגיש שהבחירה של סגל לא נכונה – שמבחינתכם הקירבה הקובעת היא ישראליות, או אנושיות. אבל אם תורם כמותו מרגיש שהקרוב אליו, בן המשפחה שלו, הוא היהודי, או המצביע למפלגה מסוימת, או הג׳ינג׳י, המרוקאי, האיטר יד שמאל, מה שלא יהיה – זו זכותו.

דיברנו על קומת הבחירה האישית, דיברנו על קומת ההצהרה. מה על קומות אחרות?

הקומה המשפטית פשוטה. סגל לא עבר על החוק. אפשר לשאול אם החוק כפי שחוקק ראוי, אבל זו כבר לא שאלה חוקית, זו שאלה עקרונית על התנהלות המדינה. זו השאלה המכרעת.

במדיניותה, ישראל בחרה לעשות שני דברים. הראשון – לא להפלות בין מושתל למושתל. מי שבא לתרום למערכת הממלכתית, יודע שאין לו אפשרות בחירה. איבריו ילכו למי שצריך אותם. יהודי, ערבי, מצביע ליכוד או מצביע ליברמן, ג׳ינג׳י או אתיופי. השני – לאפשר את קיומו של מנגנון עוקף מערכת, שמאפשר בחירה. זה המנגנון שאפשר לסגל לומר שהוא תורם ליהודי. אפשר היה לבחור אחרת כמובן. אפשר היה לומר: כל תורם מחליט בדיוק למי הוא תורם. לפי צבע עיניים, צבע עור, חיתוך דיבור, עדה, דת, מה שתרצו. הכליה שלי – ההחלטה שלי. אפשר היה לומר גם: במדינת ישראל אפשר לתרום רק במסגרת המנגנון שאיננו מאפשר בחירה. אין דרך עוקפת. כמובן, לכל החלטה כזאת יש מחיר. בחירה מלאה הייתה מגלמת העדפה לרצון הפרט על פני טובת הכלל. היא הייתה החלטה שמחזקת חירות אישית על פני מחויבות מדינתית. לעומתה, בחירה מגבילה בלי מעקפים הייתה מן הסתם מצמצמת במשהו את מספר התרומות. יש כנראה ישראלים – ואיני יודע אם סגל הוא אחד מהם – שאם זכות הבחירה הייתה נשללת מהם היו נמנעים מתרומה.

זה ההיגיון שמנחה את המדינה בקיום המסלול העיקרי, שאין בו בחירה, ולצידו המסלול העוקף, שיש בו בחירה. אפשר לקרוא לזה ישראבלוף, אפשר לקרוא לזה פרגמטיות. גם לקיומו של המנגנון הנוהג כעת יש מחיר. הוא מחייב השלמה עם אי נוחות. הוא מחייב קבלה של בחירה מוסרית שלא כולם מסכימים איתה. ולא רק קבלה, אלא גם שותפות. התרומה היא כמובן של סגל, והשבח על הצדיקות מגיע רק לו, אבל כל משלם מיסים ישראלים שותף במנגנון שמאפשר את קיומה. אתם ואני מאפשרים מצב שבו ישראלי יהודי יכול לומר שהוא תורם רק ליהודי – וישראלי ערבי אומר שהוא תורם רק לערבי – ומן הסתם יש עוד אפשרויות. אגב, יהיה מעניין לדעת מהן. האם באמת יאפשרו לתורם לומר שהוא תורם רק לג׳ינג׳י?

עד כאן ניתוח שמנסה להימנע משיפוט. יש מי שטענו שאין לאף אחד זכות לשפוט את סגל עד שיגיע למקומו, כלומר, שלמי שלא תרם כליה אין זכות לומר שמה שעשה מוסרי או לא מוסרי. זו טענה שאינה מתקבלת על הדעת, בין השאר משום שכאמור, כולנו שותפים במידת מה במערכת שמאפשרת את התרומה של סגל. ועוד: יש מי שטענו שאסור לסגל להעדיף תרומה ליהודי על פני תרומה ללא יהודי. גם זו טענה שאינה מתקבלת על הדעת. מותר לכל אחד להעדיף את מי שקרובים אליו – בעיניו – על פני מי שרחוקים ממנו.

למעשה, יש בעיני רק שתי טענות שראויות לבחינה מעמיקה. האחת – למה להצהיר, ולא לפעול בלי הצהרות? ההצהרה היא שמייצרת תחושה של הדרה. היא שמתסיסה את השיח הציבורי. ייתכן שזו המטרה: סגל רוצה להזכיר לנו מי (בעיניו) המשפחה שלנו ומי לא. הוא רוצה שלא נתבלבל בזיהוי הקרובים שלנו. זה חלק ממה שמעורר (גם אצלי) תחושת אי נוחות. באווירה ציבורית מתוחה, במצב של קושי מובנה ביחסים של יהודים וערבים, לא ברור לי שהתרומה של הצהרות מהסוג הזה עולה על פוטנציאל הנזק שלהן.

הטענה המהותית השנייה היא החשובה יותר. זו טענה בקומת המדינה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אבל היא מדינה שמערכת הבריאות שלה שייכת לכלל אזרחיה, ושמחויבת בטיפול רפואי לא מפלה בכל אזרחיה. ישראל היא מדינה שמסדירה את מערכת הבריאות שלה בהרבה מאוד דרכים, קובעת לה כללי התנהלות, מתירה ואוסרת. החלטתה, במעשה או במחדל, לאפשר תרומת איברים ייעודית, מגזרית, מתעדפת על פי בחירת התורם, אינה טריוויאלית. זו החלטה שמתייחסת לתועלת (יותר תרומות של מי שאולי לא היו תורמים אחרת), אך לא מתייחסת לעלות (מחיר חברתי גבוה, גם בנראות, שמשדרת הדרה, וגם בהעדפה בפועל למגזרים מסוימים). במילים פשוטות: ברור שיש למדינה אינטרס שיהיו כמה שיותר תרומות, שיצילו כמה שיותר חיים. לא ברור שהאינטרס הזה גובר על האינטרס שלה לקיים מערכת תרומות שוויונית. במילים עוד יותר פשוטות: הטענות שמופנות לסגל הן טענות שקל יותר להתמודד איתן. הטענות שמופנות למדינה מחכות למענה.

, , , , , ,