1.
מקובל לחשוב שהימין אלים והשמאל פחות. יש מדינות שבהן זה נכון, יש מדינות שפחות. כמובן, איננו יודעים מה היו מניעיו של המתנקש בדונלד טראמפ, אבל אנחנו יודעים את הדבר הבא: טראמפ רפובליקני, ונורה. רונלד רייגן היה רפובליקני, ונורה. ג׳רלד פורד היה רפובליקני, ונורה. ובמילים אחרות, בשלושת המקרים האחרונים שבהם נעשה ניסיון להתנקש בנשיא, נשיא לשעבר, מועמד לנשיאות, הקורבנות היו בצד הרפובליקני. אגב, בפורד ניסו להתנקש פעמיים בתוך כמה שבועות. ובשני המקרים ההסבר, המניע, היה – איך לומר – לא ימין ולא שמאל. פעם ניסתה להתנקש בו אחת מבני משפחת מנסון האלימה והמטורללת. פעם ניסתה מישהו שרצתה ״לחולל מהפכה״ (פורד הוא היחיד שניסיונות ההתנקשות בו היו של נשים). וגם במקרה של רייגן המניע היה טירוף (ג׳ון הינקלי רצה להרשים את השחקנית ג׳ודי פוסטר). כך שלא כדאי לקפוץ מהר מדי למסקנות חפוזות על ״מניע״. אולי יתברר שהמניע אידיאולוגי, אולי יתברר שמדובר בטירוף חסר פשר. ומכיוון שהיורה חוסל, ייתכן גם שלעולם לא נדע. ג׳יוזפה זנגרה ירה בפרנקלין רוזוולט. לא ברור מדוע.
2.
עד לפני כמה עשורים, החשבון היה יחסית פשוט: כל 15 שנה בממוצע מישהו מנסה להרוג נשיא. רוב מקרי ההתנקשות נכשלים. חלקם מראש. כך במקרה של הארי טרומן, במקרה של טדי רוזוולט, ושל הרברט הובר. הפעם האחרונה שזה הצליח הייתה ב-1963, עם ג׳ון קנדי. כמה שנים אחר כך נורה אחיו ונהרג. הוא היה מועמד לנשיאות, עם סיכויים לא מבוטלים להיבחר. אולי שווה להתעכב עוד רגע על הירי בקנדי. השנה הייתה 1968, שלאחרונה מרבים להשוות בין הפוליטיקה שלה לבין הפוליטיקה של היום. נשיא דמוקרטי לא פופולרי צריך להחליט אם להישאר או לפרוש מהמרוץ. לינדון ג׳ונסון – שלא כמו ביידן עד כה – החליט לפרוש. הוא פינה את הדרך לסגנו יוברט האמפרי. 1968 הייתה שנה פוליטית קשה ואלימה. מרתין לותר קינג נורה ונהרג. בובי קנדי נורה ונהרג. בנובמבר, המפלגה הרפובליקנית ניצחה בבחירות, בפער לא גדול.
יש לכם ילדים במערכת החינוך? השיבו לסקר החדש של המדד!
האזינו: על משטר, אמריקה וחרדים. שאלות לקיפוד והשועל
3.
מי שהסתובב באמריקה בקמפיינים של בחירות יודע שקל מאוד להתקרב למועמדים. נכון, יש בדיקות. הן לא תמיד קפדניות. בתקופת הפריימריס קל מאוד להגיע לכל מועמדת או מועמד. בבחירות הכלליות זה קצת יותר מסובך, אבל לא באמת מסובך. ומצד שני, מאז ההתנקשות ברייגן, שגם היא היתה מקרה של כמעט-כמעט, כמו המקרה של טראמפ, לא נורתה אף ירייה על אף נשיא. למה? שאלה טובה. אולי משום ששירותי הבטחון נעשו יעילים יותר. למעשה, זאת האפשרות הסבירה, כי מקרי הירי האחרים דווקא התרבו, כמות כלי הנשק שבידי הציבור עלתה, רמת הקיטוב והזעם בשמיים.
4.
האם ההתנקשות מועילה לטראמפ? שיעור התמיכה ברייגן עלה מאוד לאחר פציעתו, אבל ירד אחר כך, בעיקר בגלל המצב הכלכלי. כלומר, השפעה קצרת טווח. התנקשות בטדי רוזוולט, במסע הבחירות של 1912 (רוזוולט נפצע קל והמשיך לנאום – הכדור נבלם בנרתיק המשקפיים שהיה בכיסו) לא הועילה לו: הוא הפסיד בבחירות המשולשות (וילסון, טאפט, רוזוולט) למועמד הדמוקרטי. מה נלמד מאלה על טראמפ? קודם כל, שקשה לראות מצביע של ביידן הופך להיות מצביע של טראמפ בגלל הירי. ומצד שני, השפעה קצרת טווח טובה לטראמפ, כי הבחירות די בקרוב. ומצד שלישי, טראמפ הוא המועמד המוביל גם כך. ומצד רביעי – אולי מה שחשוב אינה ההתנקשות אלא היכולת של טראמפ לקום, לנופף באגרופו, ולגרום לקהל להריע בטרם פונה מהבמה. אולי זאת תמונת הבחירות: טראמפ, פניו מכוסות בדם, אגרופו מונף, וברקע דגל ארה״ב. ההתרסה הזאת – מול החולשה הניכרת של ג׳ו ביידן – מחזקת את הנרטיב שכבר שולט בבחירות 2024.
5.
ועידת המפלגה הרפובליקנית תתכנס בהמשך השבוע. הנשיא שרד, סגן נשיא ייבחר (הבחירה בסגן נשיא הייתה אמורה להיות הכותרת הגדולה של היום-מחר), המועמד הנגדי נראה חסר אונים מדשדש. האווירה תהיה אווירה של לקראת ניצחון. וזו אווירה מדבקת.
