״אי אפשר לקבל חוק כזה״, אמר הבוקר שר הבריאות, ניצן הורוביץ. החוק ״לא מתקבל על הדעת״, אמר, ״זו סטירה בפרצוף״. ישראל החזירה את הממונה על השגרירות ומעכבת את משלוח השגריר לפולין. הורוביץ אומר ש״צריך לעשות יותר״. ישראל גם המליצה לשגריר הפולני להישאר בארצו, שבה הוא שוהה בחופשה. זו תגובה ישראלית חריפה מאוד על החלטה של נשיא פולין – החלטה צפויה למדי – לחתום על חוק הרכוש, המגביל את יכולתם של ניצולי שואה לתבוע נכסים שהפסיקו לפני מלחמת העולם השנייה.
האם יש לכם אמון בראש הממשלה בנט? בשר החוץ לפיד? בואו ודרגו אותם
לאן חותרת ישראל? קודם כל היא חותרת להבהיר שמדובר בחוק מחפיר, בלתי ראוי. בעניין הזה נדמה שיש קונצנזוס, או כמעט קונצנזוס אצלנו. החוק מחפיר. ולאחר שעניין זה הובהר, ראוי לבחון מה מטרותיה המדיניות של ישראל בהורדת דרג היחסים וביצירת משבר חריף מול הפולנים. לישראל יש אינטרס בשמירת יחסים טובים עם פולין. לישראל יש עניין – השאלה אם המילה ״אינטרס״ מתאימה גם כאן פחות ברורה – לדאוג לשימור זיכרון השואה. השאלה אם המהלכים שהיא נוקטת כרגע יועילו או יזיקו לקידום האינטרס הראשון והעניין השני.
זו לא שאלה שקל להשיב עליה. כלומר, על החלק הראשון קל מאוד. ישראל נוקטת כרגע בצעדים שפוגעים קשה ביחסים עם פולין. היא מקלקלת את היחסים הטובים עם פולין. זה מהלך סביר, אם הוא מחושב. אם יש מאחוריו אסטרטגיה ברורה. קרי, אם ישראל מבינה לאן היא חותרת. ובמקרה הזה יש כמה אפשרויות. נמנה כמה מהן:
ישראל מצהירה שמטרתה היא ביטול החוק. מה הסיכוי להשיג את המטרה הזאת? כרגע הפולנים על עץ גבוה. הם יישארו עליו – כי לא מקובל לאפשר למדינה זרה לכופף את ידו של הפרלמנט והנשיא. הם יישארו עליו, אלא אם המחיר שהם משלמים על החוק יהיה גבוה לבלי נשוא. כדי שכך יקרה, ישראל תזדקק לתמיכה אמריקאית, לא רק במילים חריפות אלא גם במעשים חריפים. הנה, אנחנו מסתבכים. תמיכה אמריקאית גם היא דבר שיש לו מחיר. בתמורה לתמיכה נגד הפולנים, האמריקאים יצפו לתמורה בזירה אחרת. השאלה היא איזו תמורה ישראל מוכנה לתת לאמריקאים כדי שיסייעו לה לבטל חוק פולני, שמשמעותו המעשית ככל שזה נוגע לאינטרס הישיר של ישראל, לא גדולה.
נמשיך: לישראל מטרה חינוכית, לקבוע גבול של מה שאסור לעשות בהקשר לזיכרון השואה. זו כמובן מטרה נאלצת, אלא שבעת שמציבים אותה כדאי לזכור שישראל איננה מעצמה כבירה, כך שחינוך שאר העולם הוא קצת מעל לכוחותיה. ועוד כדאי לזכור, שישראל איננה מדינה שמעריכה במיוחד מדינות אחרות שמנסות לחנך אותה. ועוד כדאי לזכור, שישראל היא לא מדינה שיחסי החוץ שלה מושתתים על חינוך לערכים. ישראל מקיימת יחסים הדוקים עם הרבה מאוד מדינות שעושות הרבה מאוד דברים איומים. אמנם לא בהקשר של זכר השואה – אבל בהחלט בהקשרים אחרים. כלומר, המהלך הדיפלומטי-חינוכי הישראלי משדר את המסר הבא: עם מדינות דכאניות, רצחניות, אין לנו בעיה. עם מדינות שמעבירות חוק שפוגע בזכויות ניצולי השואה יש לנו בעיה. וכמובן, אפשר לומר שזה באמת המצב. שיותר חשוב לנו שיוחזר רכוש לניצולי שואה מאשר שיופסקו דכאנות ורצח. אבל לא בטוח שכל העולם יראה בזה אמירה חינוכית.
נמשיך: מטרתה של ישראל היא להרתיע מדינות אחרות מהעברת חוקים שמטשטשים את זכר השואה. את זה קל יותר להבין. הפולנים כבר טיפסו על העץ, ויהיה קשה להוריד אותם ממנו. אל מדינות אחרות יזהו בכמה טרחה ובאיזה מאבק כרוכה העברתם של חוקים כאלה, ויחליטו לחסוך לעצמן את כאב הראש. מה ישראל תרוויח מזה? הנה, על זה כבר לא קל להשיב. בסופו של דבר, ההחלטה של שאר העולם אם לזכור או לשכוח את השואה, אם להתמיד בזיהוי שלה כפסגה של רוע אנושי, כתמרור אזהרה מפני הדרדרות לגזענות ואלימות, כבלם מפני שנאת יהודים – ההחלטה הזאת לא נתונה בידי ישראל, או בידי היהודים. היא נתונה בידי שאר העולם. ישראל יכולה לעודד, יכולה לפעול כדי שכך יהיה, אבל היא לא יכולה להכריח אף אחד, לא להקים אנדרטאות, ולא מוזיאונים, ולא להעביר מערכי שיעור, ולא לחוקק חוקים, ולא לשאת נאומים, ולא לבקר ביד ושם. יהיו בוודאי מי שיטענו: מה שעושה ישראל עכשיו הוא במסגרת הניסיון לעורר את הזיכרון ולוודא שיתקיים. אבל מותר לחשוש שיקרה ההפך: לפחות בפולין התוצאה לא תהיה טובה. ישראל תיתפס כמי שמנסה לכפות את זכר השואה על מדינות אחרות. ומדינות לא בדיוק אוהבות שכופים עליהן זיכרון היסטורי.
נחתור לסיכום: הפולנים העבירו חוק מחפיר. כנראה שהחוק הזה יותר חשוב להם מהיחסים הטובים עם ישראל. ישראל החזירה את השגריר ובכך הבהירה בכל הכוח שמדובר בחוק מחפיר. כנראה שההבהרה הזאת יותר חשובה לה מהיחסים הטובים עם פולין. בשני המקרים, בשתי המדינות, לא מדובר במדיניות שיש לה משמעות מעשית גדולה – מדובר בסמל.
במקרה של החוק, לפולנים יש יתרון, כי הם המחוקקים. ישראל לא יכולה להכריח אותם לחוקק אחרת. מה היא כן יכולה לעשות? לדוגמה, לחזור בה מהודעה מלפני כמה שנים, שעל פיה ״אנו דוחים את הנסיונות להאשים את פולין או את האומה הפולנית בכללותה בזוועות שבוצעו על-ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם מאומות שונות״. כלומר, הפולנים לא יתנו פיצוי – אנחנו נאשים אותם באחריות מסוימת לשואה. ראש הממשלה המכהן, נפתלי בנט, חשב בזמנו שהצהרת ישראל היא ״חרפה רוויית שקרים״. הנה, נפתח לו פתח לבטל אותה, ולמתוח עוד קצת את החבל עם פולין. אולי צריך לעשות את זה. אולי זה אפילו הכרחי. רק לפני שעושים, כדאי לברר לאן ישראל חותרת. איך היא חושבת שהסיפור הזה ייגמר. האם יש תסריט שבו היא ישראל מממשת את מטרתה, תהיה מה שתהיה.
בואו לעזור לנו להבין מיהו יהודי בעיניכם