1.
עשרים שנה עברו מיום שאמריקה הותקפה ונתפסה לא מוכנה. זו הייתה הפתעה גדולה, זה היה עלבון גדול. מעצמות שהופתעו מגייסות כוח רב כדי להחזיר לעצמן את מה שאבד. האמריקאים עשו זאת לאחר מתקפת פרל הארבור, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. האמריקאים עשו זאת שוב לאחר המתקפה בניו יורק ובוושינגטון, בעיצומה של תקופת שקט מדומה. אם יותקפו שוב – יעשו זאת שוב. כל הדיבורים על התכנסות, על בדלנות, על עדיפות לענייני הפנים, על השענות על בריתות בינלאומיות, על הסכמים – כל אלה יעופו ברוח. אם אמריקה תספוג שוב מתקפה קטלנית, מעליבה כמו זו של לפני עשרים שנה, היא תגיב כמו שמעצמות מגיבות. לא כדאי לבנות על איפוק והכלה.
2.
כל שנה מביאה איתה 11 בספטמבר חדש. התאריך הזה הוא שיעור מתמשך באופן שבו ההיסטוריה מתפרשת, בכל שנה מחדש, לאור ההווה. השנה – מציינים עשרים בצילה של נסיגה בהולה מאפגניסטאן. הדיון מתמקד בתפקידה של אמריקה בעולם. בשנה שעברה – צויינו תשע עשרה שנים למתקפה, בצילה של מערכת בחירות קשה. הרבה דובר אז בשקרים של דונלד טראמפ (״חזיתי את המתקפה״, ״ביליתי שעות עם המחלצים״, ועוד הבלים מעין אלה). בשנת 2016, עשור וחצי למתקפה, הנשיא ברק אובמה ניסה לשכנע את מאזיניו ש״אנחנו עדיין אותה אמריקה״. זה היה חודשיים לפני שטראמפ עלה לשלטון. ב-2012, ביום השנה, המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, מתח ביקורת על הנשיא אובמה, בגלל שקבע תאריך לנסיגה מאפגניסטאן – בשנת 2014. בשנת שבע למתקפה, שנתו האחרונה של הנשיא בוש בתפקיד, נחנכה האנדרטה להרוגי הפנטגון. בוש דיבר על הילדים שיבואו ביום מן הימים לבקר בה, וילמדו ש״המאה ה-21 נפתחה במאבק גדול בין כוחות החופש לכוחות הטרור״.
3.
בשבוע האחרון התפרסמו מאות, אולי אלפי מאמרים שעיקרם השאלה: ״איך אמריקה השתנתה בעקבות המתקפה?״. קראתי כמה עשרות מהם, ואסכם בקצרה: לא בטוח שהשתנתה. ואם לדייק, היא בוודאי השתנתה, אבל לא בטוח שבעקבות המתקפה. ייתכן מאוד שהייתה משתנה בכל מקרה, בגלל הדמוגרפיה, הכלכלה, העלייה של סין, המגמות החברתיות. קשה מאוד לדעת במדויק מה תוצאת המתקפה, ומה אנחנו תולים בה פשוט בכדי למצוא סיבה.
4.
כך או כך, אספתי כמה ציטוטים שיש בהם עניין לטעמי. הנה אחד, סטיבן וורטהיים, מקרן קארנגי לשלום בינלאומי: ״אחרי עשרים שנה סוף סוף אפשר לומר כי 11 בספטמבר ניפץ את היומרה האמריקאית להיות אומה ללא תחליף בזירה הגלובלית. עוד שני עשורים אולי נוכל לומר שארצות הברית היא אומה בין האומות, שכבר לא יכולה לאכוף את כוחה על אחרים כדי להשיג את מה שהיא צריכה״.
5.
סליחה מראש על הנרקיסיזם, אבל כבר עשרים שנה שאני כותב, כמעט בכל שנה, ביום השנה למתקפה או באחד הימים שלפניו. אז הלכתי לקרוא לאחור גם את כל מה שאני כתבתי בכל השנים. הנה דוגמה. שנת 2005, מאמר שנכתב מניו יורק. ״11 בספטמבר חמש שנים אחרי: אמצעי פוליטי בידי הממשל, כר להגיגנות מתנשאת של מתנגדיו״. והשנה? הנה משהו מהשנה: ״הרבה יותר משדעתם של האמריקאים על הטרור השתנתה, דעתם על התגובה לטרור השתנתה. בנובמבר 2001 פחות מ־10% מהאמריקאים חשבו שפלישה לאפגניסטן תהיה שגיאה. ערב היציאה, שלא לומר מנוסה מאפגניסטן, כמחצית האמריקאים סבורים שזו הייתה שגיאה״.
6.
סדרת פודקאסטים שעלתה השבוע לאוויר, מתארת, בין השאר, את ההתמודדות המורכבת של תוכניות האירוח והבידור עם המתקפה. מה עשה דיוויד לטרמן בתוכניתו, מה עשו כותביו של העיתון הסאטירי ה״אוניון״, מה עשה ג׳ון סטוארט. כולם כמובן עמדו קצת נבוכים מול אירוע שגדול מהם, שמשתק אותם. במערכת האוניון התכנסו לנסות אחד על השני כותרות מבודחות, ופסלו אותן בזו אחר זו. חלקן היו מוצלחות למדי. אבל זה קל להגיד אחרי עשרים שנה. באותו שבוע, אי אפשר היה לכתוב אותן. זה נכון באופן כללי על מה שאפשר היה לכתוב על המתקפה אז לעומת מה שאפשר לכתוב עליה היום.
7.
ממילא – היום כבר אפשר לספר בדיחות על היום ההוא. לא שהכרחי לעשות את זה, אבל אפשרי. וכשזה אפשרי, זה גם קורה. יום אחד זה יקרה גם לרצח יצחק רבין. בתחילה התגובות יהיו קשות. אחר כך נתרגל (וכמובן, בדיחות שואה רק ליהודים מותר – והם משתמשים בפריבילגיה הזאת לא פעם).
8.
בשנים הראשונות שאחרי המתקפה, דמוקרטים ורפובליקנים נטו לייחס לדת האיסלאם פרשנות ביקורתית – לומר שהיא דת שמעודדת אלימות – בשיעור דומה למדי. ככל שעבר זמן, כך התפצלו העמדות: בקרב הדמוקרטים, כשליש ממשיכים לחשוב כך. בקרב הרפובליקנים, השיעור עלה מחמישים אחוז, לשישים אחוז, לשבעים אחוז, לכמעט שבעים וחמישה אחוז. או שהרפובליקנים הבינו עם הזמן משהו שלא הבינו קודם, או שהתנגדות לדת האיסלאם פשוט הפכה לסימן היכר פוליטי. מה עושה רפובליקני רפובליקני? בין השאר, הדבר הזה.
9.
המתקפה איחדה את האמריקאים לרגע. התמיכה בנשיא בוש זינקה עד תשעים אחוזים. התמיכה במלחמה באפגניסטאן עמדה על בערך שמונים אחוזים. בימים האחרונים, נשמעים פה ושם הרהורים של געגוע לאחדות ההיא. כביכול המתקפה סימנה שיא של אחדות, שהידרדרה למה שהוא שיא של פיצול. זה סיפור יפה – רק לא מדויק. הקיטוב החברתי והפוליטי באמריקה החל הרבה לפני המתקפה. אחרי המתקפה הוא הושעה לרגע – רגע קצר למדי – הבהוב – ואחר כך המשיך להידרדר.
10.
רוב האמריקאים עודם רואים במתקפה את האירוע ההיסטורי החשוב ביותר שהם זוכרים. אגב, במקום השני לאחריה באה הבחירה בנשיא ברק אובמה, השחור הראשון בבית הלבן. במקום השלישי, ובפער גדול, הם מציינים את המהפכה הטכנולוגית. הנה השוואה למה שאמרו אמריקאים בשנת 1999 על האירועים החשובים ביותר של המאה העשרים. בדירוג הכי גבוה: מלחמת העולם השנייה, אחריה, מתן הזכות לנשים להצביע, אחריה, הטלת הפצצה האטומית, אחריה, השואה, אחריה, העברת חוק זכויות האדם, אחריה, מלחמת עולם הראשונה, אחריה, נחיתת האדם על הירח, אחריה, רצח הנשיא קנדי.
11.
הנה תחזית, לא לגמרי נועזת: בסקר של שנת 2099, המהפכה הטכנולוגית תיראה חשובה הרבה יותר ממתקפת ה-11 בספטמבר. חכו ותראו.
