אפשר היה להיווכח במצבו של הנשיא הנכנס, יצחק הרצוג, כבר ביום ההצבעה בכנסת. העובדה שהוא צעיר יחסית, העובדה שעד לא כל כך מזמן עוד היה פוליטיקאי פעיל, העובדה שהיה ראש אופוזיציה – כל אלה לא פגעו בו. הוא נשיא שנבחר ברוב גדול של קולות חברי הכנסת. הרוב הגדול ביותר עד היום. בין השאר, כי המועמדת שעמדה מולו הייתה פחות מנוסה, פחות מתאימה. בין השאר, כי אף אחד אחר לא התייצב למרוץ. זה מבטא את היכולת של הרצוג להרתיע מועמדים אחרים, שהבינו שהוא המוביל. מיומנות פוליטית. זה מבטא את היכולת שלו לשבור קווי מחנאות. מיומנות אישית. כמעט שלושה מכל ארבעה חברי כנסת תמכו בו. גם רוב האזרחים נותנים בו אמון. לפחות בשלב הכניסה לתפקיד, זה מה שנשיא צריך כדי להצליח.
את האמון הציבורי בהרצוג אנחנו מודדים כמו שאנחנו מודדים את האמון גם בראש הממשלה, ביושב ראש הכנסת, בראש האופוזיציה ובשרים הבכירים. הגולשים מתבקשים לדרג את השרות והשרים בסולם מ-0 עד 10. אנחנו משקללים את התוצאה באופן רציף כך שתייצג את עמדת כלל הציבור (לחצו כאן, כדי לדרג את המנהיגים). נכון להבוקר, הרצוג עומד על ציון של 6.8. זה הציון הגבוה ביותר לעומת כל שאר המדורגים. גבוה בהרבה מהציון של ראשי הממשלה, בנט ולפיד. גבוה בהרבה-הרבה מהציון של ראש האופוזיציה נתניהו. הרצוג ייכנס לבית הנשיא עם אשראי גבוה, שאמור לאפשר לו לעשות את מה שנשיא אמור לעשות. תשאלו: מה נשיא אמור לעשות? שאלה טובה, שהתשובה עליה היא ״מה שהנשיא סבור שהוא אמור לעשות״. ברוב המקרים, וכך יהיה גם במקרה של הרצוג, מדובר על וריאציה כזאת או אחרת על מנגינת איחוד העם. הממשלה מקטבת – הנשיא מלכד. זו מהות תפקידו.
לכן, חשוב לא רק שהרצוג בא עם אשראי גבוה בממוצע. חשוב שהוא בא עם אשראי גבוה בכל הקבוצות, בקרב כל ״השבטים״ (הביטוי שהנשיא ריבלין הטמיע, אבל גם נשיאים קודמים השתמשו בו). הנה, לדוגמה, מצבו של הרצוג בקרב קבוצות שונות של יהודים על פי מפתח דתיות. אהדה בשיעור משמעותי של חילונים, מסורתיים וחרדים. אהדה מעט נמוכה יותר, אך עדיין יציבה, בקרב דתיים. הקבוצה המכונה כאן ״דתי תורני״ היא זו שחלק ניכר מחבריה הצביעו למפלגת הציונות הדתית. זו המפלגה שבחרה לתמוך בפומבי במועמדותה של מרים פרץ. זו מפלגה שמצביעיה פחות שמחים בהרצוג. הם – ובוחרי ש״ס – נותנים בהרצוג אמון קצת יותר נמוך. מפלגת האמצע המובהקת, כחול לבן, היא זו שמצביעיה נותנים הכי הרבה אמון בהרצוג (הציון שלו בקרב מצביעי כחול לבן: 8.1).
גם כאשר מפלחים את האוכלוסייה על פי מפתח אידיאולוגי, מימין לשמאל, מתקבלת תמונה דומה. באופן כללי, האמון גבוה. הוא בשיאו במרכז, ובמרכז הנוטה לשמאל, היכן שהרצוג מיקם את עצמו כאשר עוד היה פעיל בזירה המפלגתית הפוליטית, כיו״ר המחנה הציוני. הוא סביר ויותר מזה גם במחנות האחרים. שש מעשר אולי לא נראה לכם טוב כאשר מביטים בו במנותק מההקשר הכללי. אבל צריך לקחת בחשבון מה מקבלים מנהיגים אחרים כדי להבין שזה לא רע בכלל. בנט עומד על 5.2. לפיד על 5.5. איילת שקד על 5.2. אביגדור ליברמן על 4.1. הרצוג מעל כולם, אפילו מעל גנץ, שהוא הזוכה לאמון הרב ביותר מקרב מי שמכהנים בתפקיד פוליטי. הוא אהוד למדי בקרב צעירים ומבוגרים, אהוד למדי בקרב מזרחים ואשכנזים, אהוד למדי בקרב ערבים ויהודים. מה יעשה עם זה? יש לו ולנו שבע שנים יחדיו. יחי, יחי, יחי.
יש לכם אמון בבנט כראש ממשלה? בלפיד כשר חוץ? בליברמן כשר אוצר? בואו והשיבו לסקר המדד
