1.
האם ההפגנות בקמפוסים של אמריקה מטרידות אתכם, מצחיקות אתכם, מפחידות אתכם, מזעזעות אתכם? סטודנטים אמריקאים הם יצורים מעוררי השתאות. הם מדברים בשפה משונה, שאפשר לנסות להבין אותה, אבל קשה מאוד לישראלי להזדהות איתה. היא צומחת על קרקע אחרת, במציאות אחרת, מתוך רקע תרבותי אחר. שפה של צעירים שמתבגרים לאט. שפה של צעירים שיש למדינתם ולחברתם מרחב לטעויות שאין לישראל. אנחנו מתקשים להבין אותם, והם כמובן לא מסוגלים להבין אותנו. מכאן ההשתאות – מכאן הכעס: איך הם יכולים לדבר עלינו כך? התשובה: אנחנו מבחינתם לא דבר ממשי, קונקרטי, אנחנו מבחינתם סמל מעורפל לבעיה מעורפלת שהם רוצים שתטופל, גם אם אין להם תוכנית ממשית כיצד.
חלקם כמובן מסיתים. אנשים רעים עם כוונות רעות. אבל רובם מוסתים. צעירים סבירים, שנסחפו בגל מסעיר ואידיוטי של נעורים מאוחרים. באין אויב אמיתי, צריך להמציא מישהו, ולמרוד ולהילחם בו. רצוי מישהו שמלחמה אתו לא תעלה במחיר כבד: הממסד האוניברסיטאי, המשטרה, מדינת ישראל, מישהו שיסלח מהר, או שפשוט נמצא רחוק. גלים כאלה באים והולכים באמריקה. לעיתים קרובות, השפעתם על המציאות הפוכה מכפי שהמפגינים מתכוונים. לדוגמה: הם רוצים לממש מטרות פרוגרסיביות, אבל יחזקו את סיכוייו של דונלד טראמפ, המאוד לא פרוגרסיבי, להיבחר לנשיא ארה״ב. לדוגמה: הם רוצים להחליש את ישראל, אבל תוצאת פעולותיהם תהיה חיזוק מסוים שלה בדעת הקהל האמריקאית.
2.
הדוגמה הכי מוכרת ומובהקת של בומרנג אידיאולוגי היא כמובן הפגנות המחאה של שנת 1968. ההפגנות שהאפילו על הועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, ונרשמו בתרבות האמריקאית כמופע מפעים של התפרצות עממית. בפועל – במרחב הפוליטי – ההפגנות ההן לא הפעימו, הן חיבלו. חיבלו בסיכוייה של המפלגה הדמוקרטית לשמור על השלטון. ג׳יימס טראוב כתב שלשום מאמר נרחב על האירוע ההוא בעיתון וול סטריט ג׳ורנל: ״הלקח של 1968״, כתב, ״הוא שבעוד שהזיקוקים ניצתים בשמאל, הקולות נמצאים בימין״. הנשיא ג׳ו ביידן, מזכיר טראוב, ״השיג הישגים יוצאי דופן מאז 2020 בקרב בוגרי מכללות״ – כלומר, התמיכה בו עלתה בקהל הזה – אלא ש״אין מספיק מהם כדי להפוך אותו לנשיא בשנת 2024. הוא חייב לבלום את השחיקה במעמדו בקרב מצביעי מעמד הפועלים, כולל במידה רבה בקרב שחורים והיספנים, שנרתעים מהאג’נדה הפרוגרסיבית – או לפחות במה שהם תופסים כסדר היום פרוגרסיבי – בנושאי שיטור, הגירה, מגדר וסביבה. זה אומר להתעלם מיועצים שאומרים לו ללכת שמאלה״.
לא צריך לקנא בביידן: המפגינים מציבים לו אתגר. אם יתבטא, או יפעל נגדם בנחרצות, הם משוגעים מספיק כדי לא ללכת להצביע, ולהביא לנפילת ממשלו ולעליית ממשל טראמפ. למה? כי הם לא רציונליים. הם רוצים דברים שאי אפשר לממש, הם רוצים להשפיע על סכסוך שאינם מבינים בו דבר וחצי דבר, הם רוצים לכפות את האידיאולוגיה שלהם, הלא לגמרי מגובשת, על עולם שלגמרי אדיש לה. ב-1968 התוצאה הייתה ניצחון של ריצ׳רד ניקסון. מי שיצאו למחות נגד המלחמה בוויאטנם, קיבלו הרחבה שלה לקמבודיה ולאוס.
3.
מכיוון שאינם מבינים אותנו, לא כדאי שינסו להציע כיצד לפתור את הבעיות שלנו. מכיוון שאיננו מבינים אותם, לא כדאי שננסה אנחנו להציע להם כיצד לפתור את הבעיות שלהם. ובמילים אחרות: לסטודנטים אמריקאים אין יכולת להביע דעה מושכלת על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, סיבותיו ותוצאותיו. לגורמים רשמיים ישראלים אין יכולת להביע דעה מושכלת על מצב האקדמיה האמריקאית, סיבותיו ותוצאותיו. בצדק אנחנו מבקשים שלא יחנכו אותנו. רצוי לזכור שגם לנו אין הכשרה לחנך אותם.
האזינו: את מי תפגשו במרחב ההסכמה הישראלי?
4.
הנטייה שלנו היא לשאוף למבט כולל, למסקנה מאוחדת, לתובנה האם אנחנו ״מפסידים או מרוויחים״. אבל המציאות לא תמיד מאפשרת מסקנה כזאת. לעיתים היא מציעה את האפשרות שאנחנו מרוויחים ומפסידים. או פשוט לא יכולים לדעת. כאשר חושבים על מה שקורה בקמפוסים באמריקה צריך לפצל את המסך לפחות לארבע תמונות:
תמונת הציבור האמריקאי.
תמונת הצעירים האמריקאים.
תמונת היהודים האמריקאים.
תמונות האקדמיה האמריקאית.
הביטו במסך המפוצל: הציבור האמריקאי לא אוהב התפרעויות מופרזות בקמפוסים, לא אוהב אלימות, לא מקבל באהדה גדולה תמיכה בחמאס או חיזבאללה. הוא לא אוהב סטודנטים מפונקים שמתבצרים באוניברסיטה ודורשים אספקת מזון. אפשר לשכנע את הציבור הרחב באמריקה, שההפגנות האלה הן מופע מביך של פינוק, בורות, היסטריה ורשעות. אפשר להרוויח.
המצב ביחסיה של ישראל עם הדור הצעיר באמריקה מורכב יותר. כבר לא מעט שנים שישנה שחיקה בתדמית הישראלית, והפגנות הסטודנטים נגדנו הן גם מחולל של שחיקה כזאת וגם תוצאה שלה. בחודשים האחרונים חלה ירידה משמעותית בשיעור הסטודנטים האמריקאים שמאשימים את חמאס במשבר, וחלה עלייה בשיעור הסטודנטים שסבורים שפעולת הטרור של חמאס הייתה התנגדות מוצדקת למדיניות הישראלית. גם בסקר האריס, שנוח מאוד לישראל מבחינת ממצאיו (ולכן מובלט כאן בתקשורת יותר מסקרים אחרים, קצת פחות מעודדים), ניכר שהתמיכה בישראל הייתה הנמוכה ביותר בקבוצות הגיל הצעירות. 57% מבני ה-18 עד 24 אמרו שהם תומכים יותר בישראל מאשר בחמאס. זה לעומת יותר מ-85% בקרב הקבוצות מגיל 45 ומעלה. פער של כמעט שלושים אחוז.
5.
המסך מפוצל, ונפנה מבט ליהודים: המכון למדיניות העם היהודי פרסם השבוע נתונים המלמדים על ״הסכמה גורפת בקרב היהודים כי יש עלייה באפליה נגדם בארה״ב מתחילת מלחמת עזה״. אין להקל ראש בתחושה הזאת, המבטאת סוג של משבר זהות בקרב יהודים רבים. ביטויי שנאה נגד ישראל, נגד יהודים, דחיקה של סמלים יהודיים מהמרחב הציבורי, מחשש לביטחון או למהומות, דחייה של השתתפות של יהודים (ובמיוחד של מי שמסרבים להוקיע את ישראל) בהתארגנויות של אמריקאים פרוגרסיבים מסוגים שונים – כל אלה מטלטלים את תודעתם של יהודי אמריקה. הם חוששים. בצדק הם חוששים. ולא – לא בגלל שמדובר ב״גרמניה של 1934״. הנטייה שלנו להתייחס לכל מצב כאילו הוא או ״לגמרי בסדר״ או ״כמו הנאצים״ לא בריאה. יש הרבה מאוד אפשרויות ביניים. לא לגמרי בסדר, וגם לא קטסטרופה. יהודים באמריקה מזהים שמקומות שראו בהם בית, וקבוצות שראו בהן בעלות ברית אידיאולוגיות, כבר אינן משענת יציבה. וזו תחושה מערערת וקשה. קצת דומה לתחושה שלנו, אחרי מתקפת 7 באוקטובר.
מה זה יעשה ליהודי אמריקה? את חלקם זה ירחיק. חלקם ירגישו שהדבקות בזהות ובסמלים יהודיים לא מצדיקה את המחיר או הסכנה. אבל רבים ירגישו ההפך: הם יחזקו את זיקתם לקהילה, בחיפוש אחר מעגל תמיכה שאיננו משענת רופפת. אפשר לקוות שיחזקו גם את זיקתם לישראל – אבל כדי שגם זה יקרה, ישראל צריכה להיראות כמשענת יציבה. וגם להיראות כמדינה שיהודים אמריקאים ליברלים רוצים להישען עליה.
אה – ולא יהיה גל עלייה גדול. עם יד על הלב, ועם כל האהבה לישראל, כרגע אנחנו לא בדיוק נראים כמו המקלט הבטוח שיהודי שמחפש לעצמו מקום ירצה להימלט אליו.
6.
מבט אחרון למסך: לאקדמיה האמריקאית. שם הצרה הגדולה יותר. אמנם, מסתובבים בינינו ישראלים, חלקם מנהיגים בתפקידים חשובים (או חשובים לכאורה), הסבורים שישראל יכולה להתקיים מכוח תפילות. אבל רוב הישראלים, שנותרו מפוכחים, מבינים שכדי שישראל תתקיים היא צריכה ממציאים, מפתחים, מדענים, מהנדסים, מבריקים, מצטיינים, חכמים, משכילים. לישראל אין הרבה שטח, ואין הרבה תושבים, ואין הרבה ידידים קרובים. היא צריכה לייצר יתרון איכותי. היא צריכה מצוינות מחקרית ואקדמית.
האקדמיה אינה אי. כדי להצליח, צריך שיתופי פעולה, צריך מענקים של קרנות, צריך לשלוח תלמידים למדינות אחרות ולקלוט אותם בשובם, צריך לנסוע לכנסים, לכתוב מאמרים משותפים, להשתמש במשאבים יקרים (דוגמה: ישראל לא תפתח מאיץ חלקיקים עצמאי כמו שיש באירופה). מצב שבו האקדמיה הישראלית מוצאת את עצמה מבודדת הוא מצב לא רצוי לה – ולא רצוי לישראל. וזה נכון, גם אם אתם שייכים לקבוצה שיש לה הסתייגות, לעיתים מוצדקת, מתופעות מרגיזות באוניברסיטאות שלנו.
אם צעירים ישראלים מבריקים לא יקלטו באוניברסיטאות בחו״ל, ולא בהכרח בגלל שהמרצים שונאים אותנו, אלא פשוט כי מי צריך את הבלגן שכרוך בזה – אם חוקרים ישראלים לא ימצאו שותפים למחקר בחו״ל (שוב, כי למה לשתף פעולה דווקא עם מישהו שעלול למשוך תשומת לב שלילית) – אם קרנות מחקר יעדיפו לחלק את כספן לחוקרים מגאנה, בלגיה, קוריאה וניו זילנד, ולדלג על ישראל, כי אפשר גם בלי – אם כל אלה יקרו, ויש חשש לא מבוטל שחלקם כבר קורים, הנזק יורגש. ישראל צריכה להיערך למצב כזה, שאולי יהיה זמני ואולי יורגש לתקופה ארוכה יותר, בשלוש דרכים: הראשונה – לוודא שהאוניברסיטאות ומוסדות המחקר שלה אינן שק חבטות אלא מופת של מצוינות. השנייה – לטפל באחריות ביחסים עם מוסדות אקדמיים מובילים כדי להשאיר שערים פתוחים היכן שאפשר. השלישית – להמציא – להמציא! – מסלולים שיאפשרו לדור הבא של משכילות ומשכילים ישראלים לשגשג, בלי שייאלצו להתנער מזהותם כישראלים או כיהודים כתנאי להתקדמות מקצועית.
