הציבור מטומטם? יש שנוהגים לחשוב כך, אבל זה לא בהכרח נכון. במקרים לא מעטים, הוא מגלה עירנות ביחס למה שהוא רוצה. השבוע סיכמנו נתונים של משחקי התקציב שלנו, ושיקללנו את הנתונים כדי שנוכל לומר ביתר בטחון מה הציבור חושב. אוטוטו אמור לעבור תקציב מדינה, ראשון אחרי שלוש שנים בלי תקציב. ועל השאלה האם הציבור יהיה מרוצה ממנו אפשר להשיב ״תלוי מה יהיה בו״.
כמובן, לא על כל סעיף תהיה הסכמה. מישהו יהיה מרוצה מדבר אחד, ומישהי מרוצה מדבר אחר. ובכל זאת, אפשר לזהות מגמות, ולהבחין בסדרי עדיפויות. היום נציג כמה מהן, בימים הבאים נציג עוד. כאמור, אלה כבר נתוני אמת, אחרי שקלול ובדיקה. להבנתנו, זה מה שהציבור היה עושה לו התקציב היה בידיו, במגבלות הז׳אנר. רוב המשיבים לסקר אינם מומחים לכלכלה, הם לא בהכרח יודעים מה מחירו של מטוס קרב, או כמה שווה הפנסיה של כבאי בדרגה בינונית. מה שהם מציירים בעזרת משחקי התקציב הוא את סדרי העדיפויות שלהם, ואת האופן שבו הם מבינים על מה הממשלה מבזבזת יותר מדי, והיכן מוטב שתוסיף תגבורת.
כמה אמון יש לכם בשר האוצר? כמה אמון יש לכם בשרת החינוך? בואו והצביעו
הנה, באחוזים, התוספות והמחיקות שהיו נרשמות בסעיפים מרכזיים יותר ופחות אם התקציב היה מתוכנן במשאל עם ולא במשרד האוצר. הציבור רוצה בטחון, אבל מרגיש שהביטחון יקר מדי. כלומר, שיש בזבוז גדול בהוצאת התקציב. הציבור רוצה רווחה, אבל מרגיש שתקציב הרווחה גדול מדי, שיותר מדי ישראלים נשענים על סיוע במקום למצוא לעצמם פרנסה. ויש גם עניין החינוך. תכף נגיע אליו. הוא מעניין במיוחד. לפני כן נשים לבב גם למה הציבור רוצה להוסיף: בריאות – לא מפתיע בתקופת הקורונה. תשתיות – לא מפתיע לנוכח הפקקים בכביש ומצוקת הדיור. בטחון פנים – לא מפתיע לנוכח אתם יודעים מה.
כאמור, לא מטומטם. הציבור מזהה, או חושב שהוא מזהה, שלמערכת הביטחון יש פחות בעיית תקציב ויותר בעיית בזבוז תקציב. והוא מזהה שלמערכת בטחון הפנים יש פחות בעיית בזבוז תקציב ויותר בעיית תקציב. הנה, זה המקום לשלוף גם את דוגמת החינוך. זה נושא שפוליטיקאים מרבים לומר שהוא ״החשוב ביותר״. הם כנראה סבורים שפופולרי לומר שהוא ״החשוב ביותר״ (פוליטיקאים, חוץ מאלעזר שטרן, משתדלים לא לומר מה שלא יהיה פופולרי).
אבל אם החינוך כל כך חשוב, איך ייתכן שהציבור רוצה לקצץ בו? נכון, זה רק אחוז. רק אחוז אחד פחות. אבל תקציב החינוך גדול מאוד. קיצוץ של אחוז הוא קיצוץ של הרבה מאוד מיליונים של שקלים (רוצים לדעת כמה בדיוק? הקליקו ושחקו במשחקי התקציב ותדעו את התשובה). ובעצם, כבבר אמרנו שמה שמשחקי התקציב מבטאים זה קודם כל סנטימנט. אז אם הסנטימנט הוא שהחינוך הכי חשוב – איך יכול להיות שדווקא לחינוך רוצים לקצץ, אפילו אם קצת?
את התשובה על השאלה הזאת שווה לחפש בהצלבה של שאלת תקציב החינוך עם שאלה אחרת ששאלנו – על גובה המשכורות של מורים ומורות. במשחקי התקציב המשתתפים קובעים כמה מקבל כל סעיף תקציבי מסך כל העוגה, וגם קובעים כמה יעלו או ירדו המשכורות לשורה של בעלי מקצוע שמקבלים שכר מהציבור, ביניהם מורות ומורים. הצצנו בשאלת תקציב החינוך ובשאלת שכר המורים בכמה דרכים, כולל השוואה פרטנית של מה אמרו לנו כל מי שהשיבו גם על השאלה הזאת וגם על השאלה הזאת. בכל דרך שבדקנו, המציאות נראית דומה: הציבור רוצה לקצץ בתקציב החינוך – אבל, וזה אבל חשוב, להעלות את המשכורות של המורות והמורים.
לכאורה, מדובר באבסורד. איך אפשר להעלות משכורות לעובדים החשובים ביותר במערכת החינוך, ולא סתם להעלות, אלא ב-28% (שזה אומר שעלות השכר הממוצעת למורה תעלה בעוד כ-4000 שקלים)? איך אפשר לעשות את זה, ובמקביל להציע קיצוץ בתקציב החינוך, כדי לממן דברים אחרים, כמו תשתיות ובריאות?
תשובה אפשרית אחת היא שהציבור לא מבין מה הוא רוצה. דבר והיפוכו. תשובה אפשרית אחרת היא שהציבור מבין מצוין מה הוא רוצה. מבין לא פחות מכל פקיד בכיר, ואולי יותר. הציבור מביט במערכת החינוך ורואה מערכת יקרה, מסורבלת ובזבזנית – מערכת שיש הכרח לקצץ. כמו שהציבור מאוד רוצה לחיות בביטחון, ובכל זאת מציע קיצוץ בתקציב הביטחון. ומצד שני, הציבור מביט במורות, ורואה עובדות מסורות, מותשות, שבהן, ולא ב״מערכת״ המסורבלת, תלויה איכותו של החינוך – ורוצה להעלות להן את המשכורות.
האם הציבור מזהה נכון את הבעיה ואת פתרונה? לא בטוח. בהחלט סביר לטעון שכדי לשפר את איכות החינוך, יותר חשוב להקטין את הכיתות מאשר להעלות שכר למורות. ומצד שני, נדמה שהציבור בהחלט פועל על פי סנטימנט נכון. הוא פועל מתוך הנחה שהמערכת הממשלתית שואבת יותר מדי משאבים על מה שאיננו הדבר עצמו. את החינוך עושים מורים – אבל תקציבי עתק מוזרמים לפקידות, מפקחות, מתכננות, דוברות, יועצות, אגפים, לשכות, מזכירות. מה תועלת בכל אלה, לעיתים קרובות קשה להבין. האם אלה ישפרו את איכות השיעור של הילד הלומד לקרוא, של הילדה בחמש יחידות מתמטיקה? או שאולי מוטב לשפר את השכר של מי שחשוב אמת, כדי שהכי טובות והכי טובים יבואו ללמד ולחנך, ויהיו שמחים בעבודתם, ויתמידו בה, ויקדישו לה זמן ותשומת לב.
אפשר להתווכח על התשובות לשאלות האלה. אפשר לנסות לשכנע שכך מוטב ולא אחרת. אבל לציבור יש עמדה מגובשת, ואיתה צריך להתמודד. הציבור חושב שמערכת החינוך עולה יותר מדי, ושמי שחשוב במערכת החינוך מקבל פחות מדי. וכאמור, יכול להיות שהציבור טועה בזיהוי הצרכים והבעיות – אלא שגם אז צריך לקחת בחשבון שהציבור הוא בעל הבית. הוא המממן, והוא הלקוח. וכמאמר הקלישאה, הלקוח תמיד צודק.
