אין יותר שירות חובה בישראל. היה – ונגמר.
מי החליט? המציאות החליטה. וגם צה״ל החליט. כן, צה״ל, שצועק כל היום שצריך יותר חיילים (כי צריך יותר חיילים) הוא אותו צה״ל שהחליט לבטל את שירות החובה. קודם החליט במחדל, כאשר לא שלח צווי גיוס לעשרות אלפי צעירים חרדים שבית המשפט קבע שהם חייבי גיוס. אחרי כך החליט בדיבור, כאשר סגן הרמטכ״ל, אמיר ברעם, הסביר בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת (דיווח של יערה שפירא ב׳כאן׳), ש״לצה״ל מגייסים רק באהבה, בעיקר לקרבי”.
אנחנו כמובן בעד אהבה. אבל אהבה שונה מחובה. כלומר, עברנו ממודל של שירות חובה למודל של שירות באהבה.
ככל שניסיתי לברר מדוע צה״ל בחר בגישה כזאת, חמקנית, פחדנית, דחיינית, לא לגמרי הצלחתי. האם אלה המפקדים הבכירים, האם האווירה הציבורית, האם שר הבטחון, יואב גלנט? אולי גם וגם וגם. אבל סיפור המעשה קצר וברור: כבר בבית המשפט השופטים הביעו חוסר נחת ממה שצה״ל הציג להם. הוא יכול לקלוט 3000 חיילים חרדים, כך מסרו נציגיו. יש שישים אלף חייבי גיוס – הצבא ערוך לקלוט 3000. פחות מחמישה אחוזים. השאר – בהמשך, אם וכאשר.
ואז בא פסק הדין. שנחזור על כמה מהדברים שנאמרו בו? ״לא נתונה למי מהגורמים ברשות המבצעת סמכות להורות על הימנעות גורפת מגיוסם של כלל תלמידי הישיבות… לרשות המבצעת אין סמכות להורות שלא לאכוף את חוק שירות ביטחון על תלמידי הישיבות בהיעדר מסגרת חקיקתית מתאימה. משלא מעוגן פטור במסגרת חקיקה, על המדינה לפעול לאכיפת החוק״.
חיכיתם לצווים? הצווים לא נשלחו. לא יום, לא יומיים, לא חמישה, לא עשרה. לא לאלף אברכים, לא לאלפיים, לא לשלושת אלפים. אפילו לא המעט הזה. צה״ל גורר רגליים. הוא רוצה לשלוח צווים למי שיש סיכוי שיבואו. אז צריך קודם לברר מי יבואו. אפשר כמובן להבין את צה״ל. כאילו לא מספיק צרות יש לו, שהוא צריך עכשיו גם להתעסק עם סרבנים והפגנות ומחאות וצעקות? כאילו לא מספיק הפוליטיקאים זורקים עליו כל משימה ואשמה, שהוא צריך שיאשימו אותו גם בתסיסה חברתית ובהרתחת טמפרטורת היחסים עם המגזר החרדי?
הצבא לא רוצה את האחריות הזאת, והעסקנים החרדים הבינו מייד עם מי יש להם עסק, וקפצו על המציאה. הם יאפשרו למצוא שלושת אלפים. הם לא יעשו עניין גדול משלושת אלפים. ותחזיקו חזק: אלה לא יהיו ממש חרדים מלב הממסד. יימצאו חוזרים בתשובה, או חפיפניקים, בעיקר ספרדים, ימצאו מישהם שלא יערערו את יסודות העיקשות החרדית. בימים האחרונים, גם הלוחמים הכי נחושים בכנסת בעד גיוס החלו להתרכך. מצד אחד, קצת מרגיז שהם מתרככים כל כך בקלות. מצד שני, אפשר להבין אותם. אם הצבא אומר שהוא לא יכול, או רוצה רק באהבה, הם לא יכולים לכפות עליו מתגייסים.
מכאן – המסקנה. וכדי להסיר ספק, המאמר הזה איננו מתיימר להיות עצה משפטית. אז אל תבואו אלי כדי לבקש שאחלץ אתכם ממעצר. המאמר הזה גם לא קורא למישהו או מישהי שקיבלו צו גיוס לעשות כך או אחרת. המצב הבטחוני חמור, ורצוי מאוד שיהיו למדינת ישראל חיילים על הגדרות. ומצד שני, זו המסקנה המתבקשת מהמצב שנוצר: אין יותר חובת שירות. אם את או אתה בני שמונה עשרה ולא מתחשק לכם, קשה לראות מי יוכל למנוע מכם לומר לא. אימרו לצה״ל שאינכם יכולים לבוא באהבה. אימרו להם שיש שישים אלף חייבי גיוס שצה״ל לא מגייס, ואין סיבה שיגייס דווקא אתכם. אימרו להם שבחנתם את מה שעושה ראש אכ״א, ושהאזנתם למה שאומר סגן הרמטכ״ל.
נראה שישראל החליטה לערוך ניסוי מעניין ומסוכן. בעיצומה של מלחמה היא עושה הפוך ממה שרוב המדינות עושות במצבה. בדרך כלל, מלחמה עשויה לשמש כסיבה להודיע על גיוס חובה, גם במדינות שלא נהוג בהן גיוס חובה. כך היה, לדוגמה, בארה״ב בימי מלחמת וויאטנם עם ה״דראפט״ המפורסם. אבל אצלנו, בישראל, גישה חדשנית, נועזת: דווקא המלחמה משמשת כרקע להודעה שהגיוס שהיה פעם חובה כבר אינו חובה. אולי מתוך תקווה שבזמן כזה אין חשש שחיילים לא יתייצבו. אולי מתוך ידיעה שבזמן כזה הציבור לא יאפשר השתמטות המונים שתעמיד את כולנו בסכנת חיים. ואולי מתוך פחדנות ורשלנות.
נודה על האמת: כנראה מתוך פחדנות ורשלנות.
