1. תיקו
מקור המילה תיקו לא ידוע. יש השערות, יש אפשרויות. ודאות אין. ממש כמו אצלנו בבחירות. תיקו מסמן מצב של חוסר הכרעה. לא מצב של אין תשובה, מצב של חוסר תשובה. מצב של לא הצלחנו למצוא תשובה. לכן, נהוג לדרוש את המצב הזה כראשי תיבות של ״תשבי יתרץ קושיות ואבעיות״. יבוא אליהו הנביא ויתרץ את הבעיה הלא פתורה.
תיקו הוא מצבה של ישראל. וזה נכון בין אם לנתניהו יהיו בסופו של דבר 61 מנדטים ובין אם לאו. היא לא המדינה היחידה בעולם שמצבה כזה. העידן שלנו מתאפיין בקושי להגיע להכרעה פוליטית בהרבה מאוד מדינות. ראו מה קרה באמריקה בשתי מערכות הבחירות אחרונות. ומצד שני, היא שלנו. זאת הבעיה שלנו. ואי אפשר להמתין עד שיבוא אליהו, אלא אם הכוונה היא לליל הסדר בעוד יומיים שלושה.
מצב של תיקו הוא מצב שמחייב ויתור, השלמה. כך אצל חכמי התלמוד, שמרימים ידיים ומבינים שהפעם לא יהיה פתרון. כך כנראה יהיה גם כאן, כאשר מחצית האזרחים תצא כנראה חצי מרוצה, והמחצית השנייה תצא פחות מרוצה.
השלמה היא מהלך קשה, בוודאי בפוליטיקה, שיש בה אתוס של מלחמה. מלחמה על כל קול. מלחמה על הערכים. מלחמה להצלת המדינה. ובכל זאת היא נדרשת – במידה. היא נדרשת משום שאין לה אלטרנטיבה. ממש כמו במחלוקת התלמודית. כי כנראה שאין למצב הזה פתרון קל.
- נתניהו
גם תומכיו מוכרחים להודות שהוא הבעיה. לא במובן שהוא אשם. אפשר להתווכח מי אשם. האם ראש הממשל המתעקש לדבוק בתפקידו, או שמא יריביו, המתעקשים לא לקבל אותו למרות הכרעת המצביעים שמעניקה לו הרבה יותר קולות מאשר לכל מועמד אחר (ומה שקרה הלילה לבנט וסער מוכיח שבתור מועמדים נגדיים הם בקושי לגיטימיים). הוא הבעיה רק במובן של פאזל, שיש בו חתיכה עודפת. הזיזו את נתניהו, והזירה הפוליטית מסתדרת הרבה יותר בקלות סביב הליכוד. הזיזו את נתניהו ויש קואליציה.
במצב דברים כזה אפשר לטעון שתי טענות. אחת: טובת המדינה מחייבת הזזה של מי שמקשה כל כך על השגת הכרעה. או אולי מחייבת אותו לשקול את השיקול הלאומי ולזוז. שנייה: טובת המדינה מחייבת שיריבי נתניהו יכירו בכך, שניסיונם להחליף שלטון בשלילת לגיטימציה מראש ממשלה נכשל כבר ארבע פעמים. הגיע הזמן שלטובת המדינה יקבלו את הכרעת הבוחרים.
- לגיטימציה
ההכרעה הצמודה בבחירות מייצרת מצב מסוכן. גם את זה ראינו לא מזמן, במה שהתחולל בוושינגטון, על גבעת הקפיטול. ההכרעה הצמודה בבחירות מקשה מאוד על הצד המפסיד, יהיה מי שיהיה, לקבל בהכנעה את התוצאות. הצד המפסיד מתפתה לא להכיר בלגיטימיות של שלטון הצד השני. הצד המפסיד מתפתה לטעון שלצד שני אין סמכות, חוקית או מוסרית, לקבל החלטה כזאת או אחרת. לפני שבועיים קיימתי שיחה עם קלמן ליבסקינד בעצם בעניין על עימותים בין ראשי ממשלה בעבר. שווה לחזור לדיון ההוא, כי הוצג בו קליפ קצר של העימות בין מנחם בגין לשמעון פרס ב-1981. עימות קשה ומר. עימות בין פרס, שעבר את אחד ממסעות ההשפלה הקשים בחייו, ספג קללות ועגבניות, לבין בגין, שהרגיש כי למרות שניצח בבחירות הקודמות, יריביו מעולם לא קיבלו אותו כראש ממשלה שיש לו לגיטימציה למשול. שמעתי שזה מה שאתה אומר, נזף בגין ביריבו. ואכן, זה מה שאמר. אם לא בציבור, בוודאי בחדרי חדרים.
לגיטימציה היא עניין חשוב. מי כמו ישראלים, הכמהים כל כך ללגיטימציה, הנלחמים כל כך בדה-לגיטימציה, אמור לדעת. למה אנחנו נלחמים בה? משום שאנחנו מבינים שדה-לגיטימציה איננה עניין סמלי של הכרה. היא עניין מהותי של הגנה עצמית. מי שאין לו לגיטימציה – אין לו זכות לגן על עצמו. אין לו זכות לקבל החלטות. אין לו זכות לשבת היכן שהוא יושב. ומצד שני, לאחרים יש זכות לנסות להזיז אותו, לתקוף אותו.
זה יהיה המבחן הקשה של הממשלה הבאה, בהנחה שתקום כזאת. מבחן של לגיטימציה. הוא יחייב אותה בבגרות, בזהירות. כדי לזכות בלגיטימציה, מוטב לשולטים שלא לצאת במסע של שכרון כוח. ומצד שני, מי שאין לו סיכוי לזכות בלגיטימציה, עלול לצאת במסע של שכרון כוח, כי מה יש לו להפסיד. לכן, גם הצד המפסיד צריך לפעול בבגרות, בזהירות. לאותת לשלטון יש לגיטימציה אם אכן יפעל בבגרות ובאחריות. ורק כדי שיהיה ברור: בגרות ואחריות זה לא ״תעשו מה שאנחנו אומרים או שלא תהיה לכם לגיטימציה״. בגרות ואחריות זה ״אנחנו מבינים שהמדיניות שלכם לא תהיה מה שקיווינו לו, אבל אלה החיים. רק אל תיסחפו״.
