ממשלת ישראל מפחידה את אזרחיה. לא את כולם כמובן. רק את מי שלא בחרו בה, ואולי גם כמה מאלה שכן.. כך או כך, זה דבר מרכזי שצריך לומר ביחס לממשלה, ובהקשר לחוק שעבר אתמול, ובהקשר לכל מה שעוד יבוא בעקבות אירועי אתמול: ממשלת ישראל מפחידה את אזרחיה. אולי האזרחים מפחדים ממנה בצדק – כי היא רוצה לכפות עליהם משטר חצי-דיקטטורי. אולי האזרחים מפחדים ממנה לא בצדק – כי הם רק מדמיינים שהיא רוצה לכפות עליהם משטר חצי-דיקטטורי. אם הם צודקים או טועים זה קצת פחות חשוב כרגע. מה הם מרגישים, זה מה שחשוב. ואתם יודעים מה הם מרגישים?
ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם.
לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו, כשעוד היה קצת פחות מנוסה, בנימין נתניהו נראה נהנה כאשר חשב שיריביו מ-פ-ח-ד-י-ם. זמן קצר לאחר שנאם את הנאום המפורסם ההוא, נאום ה״הם מפחדים״ שלו, הפסיד את השלטון. אפשר היה לקוות שזה עזר לו להבין. ממשלה יכולה להתווכח עם האזרחים, היא יכולה לפעול באופן שמכעיס אותם, היא יכולה לקבל החלטות שלא מקובלות עליהם. אבל מרגע שהם מפחדים ממנה – מפחדים באופן הכי עמוק, גם הם בבעיה וגם הממשלה בבעיה. פחד הוא רגש קשה, שמשבש את שיקול הדעת. פחד דוחף פרטים וציבור למעשים של ייאוש. פחד מהשלטון הוא חצי הדרך לחצי-דיקטטורה. ורבים מאזרחי ישראל מרגישים פחד.
אין דרך לתאר את המצב הזה אלא ככישלון של הממשלה. כישלון שהשלכותיו מסוכנות. כבר היו ממשלות בישראל שקיבלו החלטות שנויות במחלוקת, כבר היו ממשלות שפעלו באגרסיביות, כבר היו ממשלות שהכעיסו מאוד. אבל עוד לא היו ממשלות שהפחידו את הציבור כמו הממשלה הזאת. אולי בימיו של דוד בן גוריון, בתחילת הדרך היו שפחדו. אבל ככל שאני יכול לשפוט, מאף ממשלה בתולדות מדינת ישראל אזרחים לא פחדו כמו שיש שמפחדים מהממשלה הזאת.
האם אתם מאמינים בגן עדן וגיהנום? בואו להשיב על סקר האמונה הגדול
ממה הם מפחדים? חלק מהפחד ממוקד וברור: מפגיעה בבית המשפט, משחיתות, מחלוקת משאבים חסרת אחריות, מהרפתקנות מדינית. חלק אחר קצת מעורפל. זה פחד מהסוג שתיארה המשוררת רחל: פחד טמיר מיד ענקים. יד ענקים זדונה ובוטחת. האזרחים מפחדים – אלה מהם שמפחדים – כי נוצר אצלם הרושם שבירושלים יושבת ממשלה שרוצה ברעתם. זו לא ממשלה שנאלצת להרגיז אותם כדי לממש מדיניות שבעיניה היא הכרחית. זו ממשלה שבוחרת מדיניות שמטרתה העיקרית להרגיז אותם.
יכול להיות שהאזרחים שמפחדים – וחשוב להזכיר שהם רק חלק, אמנם גדול אבל לא בהכרח הרוב – עושים לממשלה עוול. יכול להיות שהכול דמיון פרוע, מתומרץ בתעמולה מתוחכמת, מתופעל על ידי אסטרטגים ערמומיים, משומן בכסף גדול. יכול להיות ששרי הממשלה, תומכיה ובוחריה רוצים לעשות רק טוב לעם ישראל. אם כך הם רוצים, כנראה לא התאמצו מספיק לשכנע. ואם התאמצו לשכנע, ברור שהמאמץ לא עלה יפה.. אולי הגיעו למסקנה ששום ניסיון להרגיע לא יועיל. יש התקפי חרדה שאפשר לרפא רק באמצעים רפואיים. יש מקרים שבהם שום אמצעי הרגעה סטנדרטי לא יביא מרפא.
כך או כך, צריך לקחת בחשבון שלפחד יש מאפיינים ידועים. זה רגש שמוביל לאחת משתי תגובות: בריחה או מלחמה. בהקשר החברתי הישראלי בריחה פירושה התנתקות רגשית ומעשית מהמדינה ומוסדותיה. אנשי מילואים לא יתנדבו, אנשי עסקים יעזבו, צעירים מבריקים יחפשו מקום אחר. הפחד יוביל לאדישות של כניעה. חלק יתרגלו, חלק יסבלו, חלק ימלטו. הממשלה מניחה, כנראה, שהנזק לא יהיה גדול. או שהיא לא מניחה כך, רק מקווה כך: שישראל תמשיך לקרטע בדרך החתחתים העולם ירושלימה. תתיידד מחדש עם מי שמתרגלים, תתעלם ממי שסובלים, תוותר על הנמלטים.
האפשרות השנייה של המפחדים היא מלחמה. ומכיוון שהסיבוב השני של המחאות הוכתר בכישלון (בסיבוב הראשון הרפורמה המלאה נבלמה), לא יהיה להם מנוס ממעבר לאמצעים חריפים יותר. מהם אמצעים חריפים יותר? שביתות, חרמות, התפטרויות, לחץ כלכלי, עוד קומה של סרבנות מילואים. השרה מירי רגב יכולה לצעוק עד מחר שסרבנים צריכים לשבת בכלא, אבל אי אפשר להכריח טייס להטיס מטוס ישר ולא עקום, ואי אפשר להכריח איש קבע להאריך את החוזה, ואי אפשר לגרום למתכנת ביחידה טכנולוגית לכתוב קוד. כן – אולי אפשר לאיים עליו שאם לא יתייצב ייכנס לכלא. אבל לגרום לו לכתוב קוד בלי שגיאות אי אפשר. מה תעשה רגב במקרה כזה? תביא חייל מגולני – בשיטת טלי גוטליב – כדי שיבדוק את הקוד?
זה מה שפחד עושה. הוא דוחק בני אדם לקיר, הוא גורם להם להסלים את התגובות שלהם, הוא מוציא מהם כוחות שלא ידעו שיש בהם. פחד מביא להתלכדות של קבוצות לפעולה משותפת נגד קבוצות אחרות. זה מה שקורה בישראל עכשיו, ושעלול להביא לירידה משמעותית בכוחם של מחפשי הפשרות, האופטימיים, המחבקים, מחזיקי הידיים בשרשרת לכותל, מפיצי בשורת האחים-אנחנו. למחפשי הפשרות עם יהודים יקרה עכשיו מה שקרה למחפשי פשרות עם פלשתינים בתחילת שנות האלפיים: הפחד הכריע אותם. אז זה היה פחד מהשאיפה להכרית את ישראל היהודית בשיטת הסלמי. עכשיו זה פחד מהשאיפה להכרית את ישראל הדמוקרטית בשיטת הסלמי.
ואל תצעקו ״זה לא אותו דבר״ ו״אל תשווה״. ברור שזה לא אותו דבר, ואני כמובן לא משווה. ממשלת ישראל איננה רצחנית. ביטול עילת הסבירות איננה חמורה כמו פיגועי טרור. מה שמעניין להזכיר זה התפקיד המכריע של אלמנט הפחד בדיכוי האפשרות של דיאלוג, של אמון, של הסכמה, של פשרה. אין פרטנר – אמרנו בצדק על ערפאת. אין פרטנר – אומרים היום מי שאומרים על נתניהו. אין פרטנר משמעו שחבל על זמן שיחה מיותר. אין פרטנר משמעו בריחה או מלחמה. אין פרטנר משמעו אין אח.